כתב הרמב”ם:
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח; לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו: כך אנו מורין, בכל המערב; ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן.
ויש מי שמתיר, ע’ מגיד משנה בשם הגאונים. ובמגיד משנה משמע שאף שיש מחלוקת על יין שנתערב בו דבש, מכל מקום ביין מבושל כל הגאונים כתבו שלא לברך עליו.
וכתב הטור אורח חיים סימן רעב:
ועל יין מבושל רבו הדעות הרב ר’ שמעיה כתב בשם רבינו שלמה שמברכין עליו שהכל וכ”כ הרב ר’ יצחק ן’ גיאות. יין שנתבשל אפילו מעט וכן אם נתן לתוכו מעט דבש מברכין עליו שהכל וכ”כ רב האי וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גילוי ולא משום יין נסך ואין אומרים עליו קידוש היום
ואינו נראה לבעל העיטור דלא גרע מקונדיטון דאיתא בירושלמי שיוצאין בו בפסח ידי ד’ כוסות וכ”כ ר”ת ור”י שמקדשין על המבושל ולזה הסכים א”א ז”ל
והרמב”ם ז”ל כתב אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי מזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפי’ כטפת חרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו כך אנו מורין בכל מערב ויש מי שמתיר לקדש עליו שלא אמרו יין הראוי לנסך על גבי מזבח אלא להוציא מגולה או ריחו רע או מבושל שאין מקדשין על אחת מאלו.
וע’ במקור דברי הטור ברי”ץ גיאת הלכות קידוש עמוד ג’.
לכאורה לפי פשטות הרמב”ם אין לקדש על יין מתוק או מבושל, שהרי שני אלו אין קרבים על גבי מזבח. ולכאורה גם על יין מפוסטר אין לקדש, משום שדינו כמבושל, שהרי הוא התחמם על האש יותר משעור יד סולדת. וכן תלויה בשאלה זו השאלה האם יש חשש ליין שנגע בו גוי או נגע בו מחלל שבת בפרהסיא, שהרי אם הוא נדון כיין מבושל אין בו חשש סתם יינם.
ולכאורה היה מקום לומר שהרמב”ם עוסק ביין שהוסיף לו דבש. אבל אם שם סוכר ביין קודם התסיסה, אולי גם לרמב”ם מותר לקדש. ודוגמא לזה, ע’ בסי’ תס”ב בבית יוסף ובמ”א לגבי יין צימוקים שנשתנה המים להיות יין כיון שכל תוסס ביחד, וזה הופך גם להיות מי פירות שאינם מחמיצין.
אבל יש להסתפק בזה, משום שיתכן שרק חלק מן הסוכר הופך להיות אלכהול וחלקו נשאר ביין וממתיק, ולכן עדיין יש כאן בעיה. ודעת הריטב”א ע”ז כ”ט ע”ב ד”ה אמר רב חסדא שאף שאין יין מבושל מתנסך, מכל מקום מותר לקדש עליו. וכתב:
אף על פי שאמרו יין מבושל אין בו משום מגע עכו”ם ואינו נאסר משום יין נסך, מכל מקום שם יין ודאי עליו בין לענין קידוש בין לענין ברכה שמברכים עליו בורא פרי הגפן, ורק לענין איסור נסך לא גזרו עליו, מפני שאין רגילים לשתות ממנו אלא דרך תענוג ודבר מועט ולפרקים ואינו מצוי אצל הכל, ולפיכך לא היה בכלל גזירה ועמד בהיתרו. ע”כ.
(וראה עוד בחידושי הריטב”א בבא בתרא צז:). וכן כתב הר”ן (בפרק ערבי פסחים). ושיטתו של הריטב”א כדעת הרבה ראשונים שמברכים ומקדשים על יין מבושל. ופסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף ח:
מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, וי”א שאין מקדשין עליהם. הגה: והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור).
וכתב בשו”ת יחווה דעת חלק ב סימן לה:
ולכאורה היה מקום להעיר בזה על מרן הבית יוסף, שמאחר ששנים מתוך שלשה עמודי ההוראה, והם הרי”ף והרמב”ם, הסכימו לדעת הגאונים שאין מקדשים עליו, היה לו לפסוק כדבריהם, על פי הכלל שקבע בהקדמתו לבית יוסף. ונראה שמרן הבית יוסף לא ראה תשובת הרי”ף, ולכן פסק כדברי רוב הפוסקים שחולקים על הרמב”ם. אולם בהגלות נגלות תשובות הרי”ף הנ”ל, נראה לכאורה שיש לחוש לשיטת הרי”ף והרמב”ם שפסקו כדברי הגאונים שאין לקדש על יין מבושל.
וגם על עצם הברכה על יין מבושל, אף על פי שהרב המגיד סובר שדעת הרמב”ם היא לברך בורא פרי הגפן על יין מבושל, מפני שלא הביא דין זה בהלכות ברכות, מכל מקום רבינו ירוחם כתב, שהרמב”ם סובר שיש לברך שהכל על יין מבושל. (וראה בבית יוסף ריש סימן רב, שהעיר על דברי רבינו ירוחם, שלא מצאנו כן בדברי הרמב”ם, ומה שכתב הרמב”ם שאין מקדשים עליו, הרי פירש שהטעם הוא מפני שאינו ראוי לינסך על גבי המזבח. וראה בהערת הרב המו”ל שו”ת הראב”ד סימן פ”ז. ודו”ק). ועל כל פנים כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל, ואם כן היה ראוי לפסוק שיש לברך על יין מבושל ברכת שהכל.
אלא שבכל זאת מסקנתו שם:
ואם כן יש כאן כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שיין מבושל נשתנה למעליותא, ומברכים עליו בורא פרי הגפן, ומקדשים עליו, ואם תמצא לומר שהלכה כדברי הרי”ף והרמב”ם שחולקים וסוברים שאין מקדשים עליו ומברכים עליו שהכל, שמא לא אמרו כן אלא כשנשתנה טעמו וריחו, ויצא מכלל יין, מה שאין כן בפיסטור של היין, שעדיין עמד טעמו בו וריחו לא נמר, לכל הדעות יש לברך עליו בורא פרי הגפן ומקדשים עליו.
ובצירוף הטעם שאף לדעת הגאונים בדיעבד אם בירך עליו בורא פרי הגפן וקידש עליו יצא, בודאי שיש להורות כן לכתחילה, כפסק מרן שקבלנו הוראותיו. וכן פשט המנהג. וידוע שבמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל, וכמו שכתב התרומת הדשן (סימן לד). וכן הסכימו כל האחרונים. לפיכך יין ומיץ ענבים מפוסטרים, מברכים עליהם בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה מעין שלש, שהיא על הגפן ועל פרי הגפן. ומקדשים עליהם בשבתות וימים טובים.
לגבי חשש יין נסך: דעת הרמב”ם הלכות מאכלות אסורות פי”א ה”ט:
אין מתנסך לעבודה זרה, אלא יין שראוי להקריב על גבי המזבח; ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שייגע בו שיהיה אסור בהניה, לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי אינו אסור, ומותר לשתותו עם הגוי בכוס אחד; אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו, נאסר.
לדעת הרמב”ם היתר יין מבושל הוא משום שאינו ראוי לניסוך על גבי מזבח. וכתב הר”ן בפ”ב דע”ז, שאף שמבואר בגמ’ שהטעם של איסור סתם יינם הוא משום בנותיהם, מכל מקום אסמכוהו על ניסוך, ולכן כל מה שאינו מתנסך לא נאסר כשהוא מבושל. אבל דעת הרא”ש בפ”ב ע”ז סימן יג שהטעם אחר:
והדבר תמוה, כיון גזרו על יינן משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה. ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא. ואפשר לפי שהמבושל אינו מצוי כל כך ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה.
ועל זה כתב הרב אלישיב (ע’ נתיבות הכשרות שבט תשנ”ג עמוד 11) שעל פי הרא”ש, אם נשתנו סדרי עשיית היין וכל היינות נעשים באופן שבטרם נגמר עשיית היין מפסטרים אותם, הרי נופל הטעם דהוה מילתא דלא שכיחא, ויש לדון דבכה”ג נאסר.
והגרש”ז אוירבך זצ”ל במנחת שלמה סימן כה כתב, שכיון שלגבי יין נסך כתוב בשו”ע יו”ד קכ”ג ס”ג ששיעורו הוא לגבי בישול משהרתיח על האש, וכתב הש”ך “דהיינו שיתמעט ממדתו על ידי רתיחה” (ומקורו הוא במשנה תרומות פרק יא מ”א “אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו”). וכתב הגרש”ז:
אנני יודע אך אפשר להקל ולסמוך על פיסטור שרק ממית את החיידקים לחובו כמבושל אע”ג שלא ניכר בו שום שינוי ולא נחסר כלל מהמדה וגם לא נשתנה כלל טעמו וריחו וכולם קורין אותו משם יין סתם ולא יין מבושל, וגם יין כזה הרי שכיח ומצוי מאד…
לעומת האוסרים: המתירים הם אגרות משה חיו”ד סימן ל”א (ובהערה לתשובת הגר”ש במנחת שלמה) וחזון עובדיה ח”א הע’ קט”ו (ציינו רש”ד, אך לא מצאתי שם ולא באגרות משה), וילקוט יוסף ח”א רפ”ו ס”י, וראה סיכום אצל הרב שמואל דוד בתחומין כרך יד עמ’ 412.
צילומים: טור סימן רע”ב, ריטב”א ע”ז ע’ קכ, יחווה דעת ח”ב סימן ל”ה, רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פיא הט, גמ’ ב”ב צז.