כתב הרמב”ם:
…וכן יין חדש מגיתו, מקדשין עליו; וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו. מדינה שרוב יינה שיכר, אף על פי שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה.
וע’ גמ’ פסחים ק”ז ע”א, דנה הסוגיה אם אפשר לקדש על שכר. וברשב”ם פירש שהמדובר הוא אם השכר הוא חמר מדינה, כן כתבו התוס’ שם ד”ה מקדש וברא”ש סימן יז. והסתפקו הראשונים אם הבעיה בגמ’ אם לקדש על שכר הוא בכה”ג:
…וצ”ע אם מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה כמו שמבדילין וכולה שמעתין דאסרה לקדושי אשיכרא איכא לאוקמי בשאינו חמר מדינה ותדע מדקאמר רב כשם שאין מקדשין כך אין מבדילין ובחמר מדינה פשיטא דמבדילין ולקמן נמי דאמר אין מקדשין בלא יין.
ומניסוח ההלכה כאן משמע שהשכר הוא חמר מדינה.
ובהמשך הגמ’ בפסחים שם: “ת”ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין”, ואומרת הגמ’ שם שזה בא לאפוקי שכר. וכתב רשב”ם שהכוונה היא לברכת המזון שאין מברכין אלא על היין. וכתב רשב”ם: “ה”מ דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה לא גרסינן כלל”. וכתב בית יוסף סימן קפב:
ואח”כ מביאין לו כוס של יין לברך עליו ברכת המזון אבל לא שאר משקין אפילו אם קבע עלייהו. בפרק ערבי פסחים (קז.) ת”ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין ואסיקנא דהכי קאמר אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין ופירש רשב”ם אין מברכין ברכת המזון. הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה לא גרסינן. וכן כתב שם המרדכי (לז ע”ג) דלא גרסינן הכי משום דבכל ענין אין מברכין עליו כיון שאינו חמר מדינה.
ובהגהות מיימון פ”ז (אות ס) כתב שהלכות גדולות (הל’ קדוש יג ע”א) (ור”ת) [ור”ח] (שם קז.) והתוספות (קו: ד”ה מקדש) גורסין אותו וכן דעת ראבי”ה (ח”א סי’ קמט) וכתב עוד דאין נקרא קביעות אלא היכא שרגילין תמיד בכך כגון במקום שאין יין מצוי ע”כ.
וכן דעת הרא”ש (סי’ יז) שמברכין על השכר אם אין יין מצוי שכתב על אותה ברייתא מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין עליו דהא הבדלה דלכולי עלמא טעונה כוס מבדילין עליו וכל שכן ברכת המזון דאיכא למאן דאמר בפרק אלו דברים (נב.) דאינה טעונה כוס ע”כ. וכן כתב רבינו בסמוך ואם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על השכר ושאר משקין. ומה שכתב דאין מברכין על שאר משקים אפילו אי קבע עלייהו היינו במקום שמצוי יין אלא שאלו קבעו על השכר.
אבל דעת הרמב”ם בהלכות ברכות פ”ז הלכה טו שברכת המזון אינה טעונה כוס. וממילא שאין נפ”מ מדיון זה בדין ברכת המזון.
לגבי קידוש על הפת כתב הרמב”ם בהלכה ט’ שאפשר לקדש על הפת אם היה מתאווה לפת יותר מן היין:
היה מתאווה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחילה, ומברך המוציא, ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל. ואין מבדילין על הפת, אלא על הכוס.
הרי שאפשר לקדש על פת רק אם מתאווה לפת. ואילו לגבי חמר מדינה אפשר להבדיל אף לכתחילה.
והסבר הדבר נראה, שהרי לדעת הרמב”ם ניתן בחמר מדינה רק להבדיל ולא לקדש, כמבואר בהלכה יז. והטעם הוא משום שקידוש צריך להיות על יין שתפקידו הוא גם להחשיב את הסעודה, כמ”ש לעיל. ולכן בשכר לרמב”ם אי אפשר להחשיב את הסעודה, ולכן אפשר בחמר מדינה רק להבדיל, משום שאין סעודה בהבדלה. ובמקום שיש סעודה אי אפשר בכלל לקדש על השכר. וזה גם הטעם שצריך שיתאווה לפת יותר מן היין: משום שצריך שהקידוש יהיה על דבר חשוב בסעודה, ולכן לא יכול להחליף את היין בפת אלא אם כן הפת חשובה לו יותר.
וע’ ב”ח סימן רע”ב שהביא שגדולי רבנים מה”ר שכנא ז”ל ומהר”ר שלמה לוריא ז”ל נהגו בסעודת הבוקר לקדש דוקא על שיכר אף שהיה להם יין. ושם יישב את המנהג. וקודם לכן כתב ב”ח שגם לרמב”ם אם אין לו יין ודאי יקדש בבוקר על חמר מדינה, משום שקידוש של בוקר הוא דרבנן, וודאי שאם הוא חמר מדינה יכול לקדש עליו.
הגדרה חדשה של חמר מדינה יש שו”ת אגרות משה חלק או”ח ב’ סימן עה:
במיני משקה של סאדע וכדומה אם יש להבדיל עליהן כדין חמר מדינה מע”כ ידידי מוהר”ר נתן גדליה נאדעל שליט”א.
בדבר המשקאות של מיני סאדע אם יש להם דין חמר מדינה לקדש בשחר ולהבדיל עליהן, הנכון לע”ד דהן כמים בעלמא דאף ששותין אותם גם בסעודות החשובות ומכבדין בהם אבל הוא רק כשתיית מים לצמאון ולהתקרר בימים החמים ובשעה החם להם, והכבוד בהם הוא ג”כ רק כשצריכין לזה וגם במים צוננין מכבדין כשצריכין להם. וחשיבות משקה הוא שאין השתיה מחמת שצריכים להם לצמאם אלא שותים אותם אף בלא צורך לגופם אלא בשביל כבוד הסעודה וכבוד האורחים, דאין שום אדם שותה יין ויי”ש ושכר לצמאו דע”ז שותין מים שיותר עדיפי אלא רק לכבוד בעלמא שותין אותן ואלו המינים נקראים בשם משקה וחמר מדינה.
ואף המתירין לקדש ולהבדיל על טיי מתוק עיין בעה”ש סימן ערב סעי’ י”ד נראה שבטיי דרך העולם שמכבדין ושותים זה אף שאין צריכים כלל לשתות אלא מפני הכבוד ולכן מחשיבים זה למשקה אף שלכאורה הם מים ממש. והמתירין גם על חלב אולי הוא מחמת שחלב שותין שלא לצורך צמאון וכשמכבדין לאורח בכוס חלב לא יוכל לומר שאינו רוצה לשתות משום דאינו צמא, דחלב שותין גם שלא לצמאון ויתחשב שאינו רוצה להתכבד ולכבד, לכן מחשיבין זה למשקה שמכבדין בו כחמר מדינה, אבל המיני סאדע אין שותים אותם אלא לצמאון וכשיכבדו אותו במשקה סאדע והוא אינו צמא ולא ישתה לא יתחשב לאינו רוצה להתכבד ולכבד לכן אף לדידהו אין להחשיב זה למשקה דחמר מדינה ואין לקדש ולהבדיל עליהן.
ובעצם גם בטיי ובחלב רק בדוחק גדול יש לסמוך עלייהו להבדיל ולקדש עליהם וגם בעה”ש שם כתב שרק מפני הדחק יש מקילין על טיי וחלב. ובמ”ב (סי’ ערב) ס”ק כ”ד כתב שאין לקדש ולהבדיל על חלב בשם הברכ”י, ואודות טיי לא הזכיר משמע שגם על טיי אין לקדש ולהבדיל, וכן ודאי מן הראוי לעשות, ובפרט שבמדינתנו מצוי יין אבל מ”מ אם נזדמן שאין לו יין ולא שום משקה אחר אלא טיי וחלב יכול לסמוך על המקילין בהבדלה והקידוש יהיה על הפת. ולענין טיי וחלב מה עדיף לפ”מ שבארתי בטעם המתירין נמצא שטיי עדיף, אך אולי מצד החשיבות חלב עדיף, ולכן אין בידי להכריע מה עדיף לו בשעת הדחק. אבל במיני סאדע גם בשעה”ד לא יקדש ולא יבדיל עלייהו. ידידו, משה פיינשטיין.
וראה הכרעת השו”ע בסימן רע”ב סעיף ט’:
במקום שאין יין מצוי, י”א שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים. וי”א שאין מקדשין. ולהרא”ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבקר יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם.
הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא”ש. ואם יין בעיר, לא יקדש על הפת. ומי שאינו שותה יין משום נדר, יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו; ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים. (הגהות מיימוני פרק כ”ט דמחזר אחר יין ותשובת מיימוני סוף הפלאה סי’ ד’ דיקדש על הפת לכן צ”ל החילוק אם אוכל לבדו ואם אוכל עם אחרים).
אבל לגבי הבדלה פסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ב:
ואין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה וה”ה לשאר משקין, חוץ מן המים. הגה: וטוב יותר להבדיל על כוס פגום של יין, מעל שכר (אבודרהם). ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין, משום דחביב עליו.
(וע’ שמירת שבת כהלכתה ח”ב פרק ס’ סעיף ה’)
צילומים: גמ’ פסחים ק”ז, שו”ת אגרות משה סימן ע”ה בח”ב. ספרים: פסחים, מ”ב ח”ג, אגרות משה, שש”כ ח”ב, טור.