כתב הרמב”ם:
אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך; ואף על פי כן, מכיבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול.
וע’ סוגיה בתחילת פרק ערבי פסחים דף צ”ט ע”ב במחלוקת ר’ יוסי ור’ יהודה. ונראה שהרמב”ם פסק כר’ יוסי, ומיירי באכילה שלא לשם סעודה לפי דברי המגיד משנה. וברי”ף (יט ע”א באלפס) פסק בפירוש כמו ר’ יוסי. אלא שהרי”ף כתב לאחר מכן: “והיכא דאתחיל ליה מקמי תשע שעות ואימשך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא, פריס ליה למפה על השלחן ומקדש, והדר גמיר ליה לסעודתיה”. וקשה, מדוע צריך להתחיל לפני מנחה? וע’ רא”ש שהתקשה בזה, והביא את גרסת הרמב”ן “מקמי דקדיש יומא”. אבל יתכן להסביר את הרי”ף כפי שנסביר את הרמב”ם.
ובטעם שכתב הרמב”ם “כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול”, הרי זה מקביל למה שכתב בהלכות חמץ פ”ו הי”ג:
אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה.
הרי שאכילת תאווה בערב פסח מקבילה למה שכתב בהלכות שבת “כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול”. אלא שבערב פסח כתב הרשב”ם במשנה את הטעם משום הידור מצוה, כדי שיאכל מצה לתיאבון. ובגמ’ פירש רשב”ם שאליבא דר’ יהודה הטעם הוא כדי שיהא קידוש וסעודת שבת חביב עליו. וברמב”ם ההקבלה יותר ברורה, ע’ סוף פרק ו’ בהלכות חמץ ומצה הלכה יב:
…וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך.
וע’ בשו”ע סימן רמ”ט סעיף ג’: “דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת”.
לכאורה יש סתירה בהלכה זו: האם אסור לקבוע סעודה בערב שבת בכלל, או רק מן המנחה ולמעלה? וע’ פרק כא, טז: “זיתים וענבים שריסקן מערב שבת”, וכן פרק כב, ב: “מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת, מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו”. ועוד סתירה: האם “אסור” או “שימנע” מלקבוע סעודה בערב שבת?
וע’ הגהת הראב”ד, שכנראה היה קשה לו השאלה הראשונה, ולכן כתב על תחילת ההלכה: “א”א, דוקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה”. ולכאורה אין כוונת הראב”ד למ”ש הרמב”ם “מן המנחה ולמעלה”, אלא מחצות ואילך. אבל ע’ מגיד משנה שחילק בין שלשה סוגי סעודות: סעודה שאינו רגיל בה גם בימות החול, אסורה בכלל; סעודה שרגיל בה בימות החול, אסורה מן המנחה ולמעלה; ואכילה סתם, מותרת כל היום.
והטור לא הבין כך ברמב”ם, וכתב:
אין קובעין סעודה בע”ש משום כבוד שבת, ומותר לאכול עד שתחשך, ומ”מ אסור לקבוע בו סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. לשון הרמב”ם: מצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו. ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע, דע”ש סתמא קאמר, דגרסי’ בפ’ השולח (לח ב): א”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן, ב’ משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בע”ש ואחת בשבת, פי’ בשעת בית המדרש, ושתיהן נעקרו. ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום, כדאיתא בעירובין בפ’ בכל מערבין (מ ב): הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, אלמא שדרך ת”ח להתענות בע”ש.
להבנת הטור, ע’ בית יוסף שהרמב”ם כתב כלל: “אין קובעין סעודה…”, ואח”כ מפרט, שבלא קביעות מותר עד שבת, ובקביעות ממנחה ולמעלה.
וע’ כסף משנה שהעיר שלהבנת המגיד משנה לא קשה הערת הטור.
וכדברי המגיד משנה פסק בשו”ע סימן רמ”ט סעיף ב’. עיי”ש.
אלא שלפי כל מה שכתבנו, עדיין לא מיושב מה שכתב הרמב”ם “סעודה ומשתה”: האם יש דין מיוחד בסעודה שיש בה שתיית יין? שאלה זו הקשה הט”ז שם, והסביר הט”ז את הדברים באופן אחר: שסעודה ומשתה אסור כל היום, משום שכרות, שעל ידי זה יבטל מצות כבוד שבת. אבל סעודה לבד מותרת כל היום, ומן הראוי להימנע ממנה מן המנחה ולמעלה.