כתב הרמב”ם:
השבת ועבודה זרה, כל אחת מהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם.
וכן כתב הרמב”ם בהלכות גירושין פ”ג הט”ז:
הכול כשרין לכתוב את הגט, חוץ מחמישה: גוי, ועבד, וחירש, ושוטה, וקטן; אפילו האישה עצמה, כותבת את הגט שלה. ישראל שנשתמד לעבודה זרה, או שהוא מחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא כגוי לכל דבריו.
וכן כתב הרמב”ם בהלכות שחיטה פ”ד הי”ד:
ישראל משומד לעבירה מן העבירות, שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחילה; וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין, ואחר כך ייתננה למשומד זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין, והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה.
וכן כתב הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פ”ג ה”ד:
ישראל שהוא עובד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, אין מקבלין ממנו קרבן כלל: אפילו עולה שמקבלין אותה מן הגוי, אין מקבלין אותה מן המשומד הזה, שנאמר “אדם כי יקריב מכם” (ויקרא א,ב): מפי השמועה למדו, מכם ולא כולכם, להוציא את המשומד. אבל אם היה משומד לשאר עבירות, מקבלין ממנו כל הקרבנות, כדי שיחזור בתשובה.
אלא שאינו נחשב ממש לגוי ואינו יוצא מכלל ישראל. ע’ בהלכות אישות פ”ד הלכה טו, כתב הרמב”ם: “ישראל משומד שקידש בת ישראל, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו, הרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט”.
יש לעיין לגבי כתיבת סת”ם, שישראל משומד פסול: מה דינו של מחלל שבת בפרהסיא?
האחרונים נחלקו אם מחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן נחשב למחלל בפרהסיא שדינו כגוי. ע’ באר היטב יו”ד סימן ב’ אות טו, ושם כתב שבפרהסיא היינו בפני עשרה מישראל, וכתב שיחלל כמה פעמים. (ועיין שדי חמד מערכת המ”ם כלל פ”ו, כרך ה’ ע’ 9). וע’ ריטב”א עירובין ס”ט ע”א ד”ה אמר כגון זה (תרלה), שמומר לחלל שבת הוא אפילו באיסורי דרבנן (ועי”ש הערה 546).
וע’ רע”א על שו”ע יו”ד סימן ב’ ד”ה לחלל שבת בפרהסיא, שהביא ראיה לכאורה מהר”ן בחולין שאינו נעשה מחלל שבת בפרהסיה באיסור דרבנן. ע’ משנה חולין י”ד ע”א: “השוחט בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה”. ושאלו התוס’ מדוע שחיטתו כשרה, והרי הוא מחלל שבת בפרהסיא? ותירצו שלא מיירי בפרהסיא, “ועוד יש לומר דמשום פעם אחת לא חשיב מומר”. ולכאורה כוונתם, שמומר זה רק אם עושה כמה פעמים, אז יש דין מומר. והטעם הוא כמו שכתב הריטב”א בעירובין ס”ט ע”א: “שאין משומד אלא הפורק עול הדבר ההוא מעליו ורגיל לעבור בו תמיד”.
אבל בחידושי הר”ן חולין שם כתב פשט אחר בתוס’: “שאינו נעשה מומר אלא עד גמר שחיטה”. והביא הר”ן ראיה לזה מחולין פ”א לגבי אותו ואת בנו: שאם שחט את הראשון לשלחנו ושני לע”א, חייב משום אותו ואת בנו, ואם כן על כרחך שבשחיטה ראשונה אינו נאסר, ולכן חייב משום אותו ואת בנו. וע’ המשך הר”ן, שבתחילת השחיטה לא חילל שבת משום חובל, משום שהוי מקלקל בחבורה, שקי”ל דפטור. והוכיח רע”א מהר”ן: שהרי מכל מקום זה איסור דרבנן, ומדוע לא ייעשה מחלל שבת בפרהסיא מיד בשחיטה ראשונה, משום שחילל שבת בדרבנן?
אבל הרמב”ם כתב בפירוש המשניות בחולין, על המשנה של השוחט בשבת, שנעשה מחלל שבת מיד בשחיטה ראשונה, משום שמיד שיעשה חבורה בצואר הנשחט נעשה מחלל שבת, לפני שישחוט כלום מן הושט והקנה.
ואם כן מהרמב”ם הנ”ל מוכח שנעשה מחלל שבת בפרהסיא על ידי איסור דרבנן, שהרי מקלקל בתחילת שחיטה אינו יותר מאשר איסור דרבנן.
לגבי יין נסך: אם מחלל שבת בפרהסיה עושה יין נסך, כתב בית יוסף ביו”ד סימן קי”ט בשם הרשב”א (קפח ע”ב בדפי הטור) שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לענין יין נסך. ואף שסתם יינם אסרו משום בנותיהם (ע’ ע”ז ל”ב, ובמ”מ הלכות מאכלות אסורות פי”א ה”ג), עיין חתם סופר יו”ד תשובה קכ, שיש גזירה מיוחדת: משום קנסא עשאוהו כגוי.
ובשו”ת מלמד להועיל סימן נ”ב בחיו”ד, ובבנין ציון החדשות סימן כג, כתבו לגבי כל מחללי שבת היום, שבעוונותינו רוב הציבור מחללים, שאין להם דין מחלל שבת, כיון שהדבר נראה להם כמותר. ועוד י”א שאין גדר מחלל שבת אם הוא בוש לחלל בפני גדול מישראל, וכיון שיש מי שהוא בוש ממנו לחלל בפניו, אין דינו כמחלל שבת בפרהסיא. אלו צדדים של שיקול להקל.
וע’ בשו”ע יו”ד סימן ב’ ובנו”כ ובערוך השלחן שם לגבי גדרי מומר.
ועוד יש צד להקל לגבי יין נסך: עיין שו”ע סימן קכ”ד סעיף כ”ד ברמ”א, שבזמן הזה שהאומות אינן עובדי ע”ז, כל מגען הוי מגע שלא בכוונה, שאינו אוסר. ועי”ש שכתב הרמ”א שאין לפרסם היתר זה בפני עם הארץ. וע’ ש”ך שכל זה רק במקום הפסד מרובה. ובתשובה ציץ אליעזר חי”ב סימן נ”ו דן בזה, ולפ”ז, סתם שנגע מחלל שבת בכלי ולא ביין, אם שלא בכוונת שכשוך, אינו נאסר.
חזו”א יו”ד סימן מ”ט אות ז’, הביאו ציץ אליעזר חי”ב סימן נו, אלא שם הבין שהכוונה לטלטול הבקבוק שלא בכוונה לשתות. אבל אם פותח בקבוק על מנת לשתות, אסור.
ובחתם סופר הנ”ל גם כן כתב סברא שלא לאסור אלא אם כן נגע ביין, ולא כשזה רק היה מכוחו. אלא שבשו”ת ציץ אליעזר חלק י”ב סימן נו כתב על מי שרצה להתיר על סמך הרמ”א הנ”ל:
(ב) ואני תמה על מחבר הספר בתרתי. ראשית, הא עיקר בנינו בזה הוא כפי שכותב בדבריו על הרמ”א בסי’ קכ”ד סעיף כ”ד, שמתיר בזה”ז בנגע ע”י דבר אחר, ועל הנו”ב בדגול מרבבה שם סעי’ י”ז ובתשובותיו (מהדו”ת חיו”ד סי’ ס”ט) שמוסיף להתיר אפילו הגביה ושכשך. והא הרי הרמ”א שם כותב שאין לפרסם הדבר בפני עם הארץ, והש”ך בס”ק ע”א מבאר שזהו דוקא במקום הפסד, ומביא לזה אמבוה דספרי שחלקו ע”ז, ושאין להקל בזה ע”כ אלא במקום הפסד מרובה. וכן הדגול מרבבה, וכן בנו”ב שם, מדגיש מפורש שהיתרו הוא דוקא במקום הפסד.
ואיך בא מחבר הספר להוסיף עוד מדעתו להשיב לפרסם ולהקל אפילו שלא במקום הפסד כלל? אין זה אלא מפני שסובר קולא בעיקר האיסור של מומר לחלל שבת בזה, וכדמשתקף באמת כן מדברי תשובתו. וע”ז יש להרעיש, דזהו נגד מה שקבלו עליהם בזה בני ישראל הכשרים לנהוג לחומרא בזה, כדיעות קבוצות רבותינו הראשונים והאחרונים ז”ל שגמרו אומר להורות להחמיר בזה שלא לשתות ממה שנוגעים, ולא לחנם. השמיט מחבר הספר מלהזכיר בדברי תשובתו גם דברי הגאון ממונקטש ז”ל הסוערים בזה ובטוטו”ד, כפי שנדפס ובא לו בארוכה בספרו שו”ת מנחת אלעזר ח”א סי’ ע”ד, והובא גם בשדי חמד מערכת מ’ כלל פ”ו, כיעו”ש.
סיכום דברי הר צבי בסוף התשובה הנ”ל: שאין להתיר יין של מחללי שבת, ואם ישראל אינם נביאים, הרי הם בני נביאים. וע’ פסק הרב עובדיה יוסף ביביע אומר ח”א סימן י”א אות כ”א, שמחלל שבת אוסר, אלא שכתב שאם פתח בקבוק לבד אינו אוסר, כמ”ש. ראה סיכום הדברים בילקוט יוסף ליקוטי דינים (תשל”א) עמוד קט. ויש לצרף כאן גם את מחלוקת האחרונים אם יין מפוסטר נאסר או לא נאסר.