טז. הקדמת הרמב”ם – על המחלוקות

ב”ה שעור טז

על המחלוקות

כתב הרמב”ם בהקדמת המשנה:

 

אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, הנה זה חי ה’ דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קבלנו את התורה, וכל זה בטל. והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד, לפי שמצאו שהפירוש מקובל ממשה וזה נכון לפי הכללים שהקדמנו, אבל הם לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחדושים שנלמדו [בדרכי העיון].

אבל אתה אם תסתפק במשהו ודאי לא תסתפק במחלוקת בית שמאי ובית הלל באמרם מכבדין את הבית ואח”כ נוטלין לידים או נוטלין לידים ואח”כ מכבדין את הבית, שאין אחת משתי הסברות מקובלת ממשה ולא שמעה מסיני, וסבת מחלוקתם כמו שאמרו שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר, וכן כל הדומה למחלוקות אלו שהם סעיפי סעיפי סעיפים.

אבל אמרם משרבו תלמיד שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ענין דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני. וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה’ יתעלה. אלא חייב אותנו לשמוע מן החכמים חכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת. ועל אופן זה נפלה מחלוקת, לא שטעו בקבלתם וקבלת האחד אמת והשני בטלה. וכמה ברורים דברים אלה למי שמתבונן בהם, וכמה גדול היסוד הזה בתורה.

הרמב”ם כאן מתאר את הווצרות המחלוקות, וכתב שאין הדבר מגונה ואינו כפשוטו שזה משום שלא שמשו כל צרכן:

ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה’ יתעלה.

בבריתא בסנהדרין דף פח ע”ב שנינו:

תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול – שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו – אמרו להן, ואם לאו – באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – עומדין למנין. רבו המטמאים – טמאו, רבו המטהרין – טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.

וכן כתב הרמב”ם בתחילת הלכות ממרים (פרק א’ הלכה ד’):

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.

אלא שיש לשאול מדוע משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל,

ואמנם הרמב”ם כתב שאין לגנותן על כך, ומדוע לא באו לבית דין הגדול? ע’ יסוד המשנה ועריכתה לר”ר מרגליות שכתב (עמ’ ח’) שלרגל המצב המדיני נתמוטט מעמד בית הדין הגדול שהרי כנודע הוציאו את יוסי בן יועזר הנשיא הראשון מתקופת הזוגות לתליה ע’ בראשית רבה פס”ה אות כב.

והרמב”ם רמז לדברים אלו בסוף הההלכה בהלכות ממרים במה שכתב “משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, ולשון: “רבתה מחלוקת”, ודאי הכוונה היא לבריתא במסכת סנהדרין בזמן שמאי והלל.

הרמב”ם בהקדמה לא דן על זמן בית דין הגדול, אלא רק על תלמידי שמאי והלל, ואילו בהלכות ממרים הרמב”ם מתייחס לכל הברייתא. ונראה שבהקדמת המשנה הרמב”ם מתמקד במחלוקות שיש במשנה, ואף שעוסק בכל השתשלות התורה שבעל פה, אבל עיקר דבריו הם על המשנה ולכן מתייחס רק לסוף הברייתא.

כיוצא בזה מצאנו שהמחלוקת הראשונה בין הזוגות גם היא לא הוכרעה:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד א

יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.

ומדעו מיד בתחילת הזוגות לא הכריעו את ההלכה על פי סנהדרין? ע’ ר’ ראובן מרגליות בספר יסוד המשנה ועריכתה, בירורים אות ד’ שכתב שהרי החולקים היו, הראשונים נשיאים והשניים אבות בית דין, והרי במשנה לא כתוב לחינם ידיעות הסטוריות, אלא כיון שהאב”ד אינו מורה הלכה בפני הנשיא (חגיגה שם ט”ז ע”ב) היינו שאינו מכריע נגד דעתו, אבל היה מדיו להעמיד בכל פעם ההכרעה לדיון חדש, ובכן כיון שנחלקו הנשיא והאב”ד לא היה קיום להכרעה הלכה למעשה.

(ושמעתי שהמחלוקת על הסמיכה קשורה לאיסור רכיבה על בהמה בשבת, וכיון שהלכו אז לאיצטדיונים, לכן החמירו בזה שלא לרכב ולא להשתמש בבהמה גם לצורך הסמיכה).

כותב הרב זכריה פרנקל  כי חכמי ישראל מנעו עצמם מלהכריע בנידון זה כדי שלא לנתק את הקשר בין היהודים הדרים בחוץ לארץ לבין ארץ ישראל.

…ואפשר אף שבעצם ובראשונה לא היה חילוק הדעות כי אם בסמיכה ביו”ט, ענפי ההוראה זאת ותולדותיה התפשטו להרבה צדדים ונגעו במקצוע גדול. כי, באמרם שלא לסמוך, יצא מזה המשפט שהסמיכה אינה מעכבת, דהלא ביו”ט היא נעתקת ממקומה, ולהיפך, אם סומכין ביו”ט, יש לקיים שהסמיכה עיקרת ומעכבת.

“והנה, בימי בית שני שלחו ממרחק, מלבד מחצית השקל, מתנות זהב וכסף ונדבים ונדבות לרוב בכל שנה ושנה לירושלים… והנה אם הסמיכה מעכבת לא יוכלו הרחוקים להביא קרבנותיהם, אם לא יבואו בעצמם לעיר ה’ ולמקדשו. ומיראת חכמי הסנהדרין פן יהיה הדבר לפוקה ולמכשול ויחשבו הרחוקים כי אין להם חלק בנחלת ה’, מנעו את עצמם מלעמוד למניין ולקבוע הלכה למעשה, ונשאר הדבר ברצון הנודר והנודב או יבוא ויסמוך או ישלח קרבנו.

מהר”צ חיות  מתייחס לשאלה שנשאלה על ידי בעל “חוות יאיר” , שהיא בעצם השאלה שאנו עסוקים בה – מדוע מחלוקת זו לא הוכרעה אפילו בפני הבית ובעוד סנהדרין יושבים בלשכת הגזית? תשובתו היא כי על מנת להכריע מן המחויב שכל בעלי המחלוקת ישבו ביחד. באקראי, זה לא קרה – אף פעם – בנוגע להלכה זו, ולכן נשארה היא במחלוקת.

“…אולם אמיתות הדבר כי לא היה אז כל החכמים ביחד מפני המחלוקת תוקף הצרות שנתרבו אז בימי היוונים וגזירות רעות שהיו, ורוב החכמים ברחו להם למצריים ומהם לבבל… ולא יכלו חכמי ישראל להתקבץ במקום אחד בלשכת הגזית, וכבר ביארתי דכל זמן שאין החכם החולק עמהם בישיבה ובמעמד אחת וידע שטעו –  אסור לעשות כהוראתם…”

מוצאים אנו גמרא  מפורשת, יומא נט ע”ב, המעידה על מחלוקת מתמשכת שלא הוכרעה, לגבי נתינת הדם על המזבח בפנימי ביום הכיפורים, עוד בימי בית ראשון!

“תניא אמר רבי ישמעאל, שני כהנים גדולים נשתיירו במקדש ראשון , זה אומר בידי הקפתי וזה אומר ברגלי הקפתי. זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו. זה נותן טעם לדבריו –  סביב דמזבח פנימי כסביב דמזבח החיצון. וזה נותן טעם לדבריו –  כוליה מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי.”

תוספות ישנים  משיבים בשני אופנים על הסתירה בין המקורות:

“ושמא אם היו באין למניין היו יכולין להסכים על האמת. אי נמי, אי עבד הכי עבד, אי עבד הכי עבד לר’ ישמעאל, וכן מצאתי בירושלמי  דלר’ ישמעאל לא פליגי.”

קיים מקור נוסף למחלוקת קדום עוד יותר, שאף היא לא הובאה להכרעה. מספרת הגמרא, סנהדרין יט ע”ב :

“שאלו תלמידיו את רבי יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? – אמר להן: מיכל אחר מיתת מירב נשאה. רבי יהושע בן קרחה אומר: קידושי טעות היו לו במירב, שנאמר, ‘תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים’ . מאי תלמודא? – אמר רב פפא: מיכל אשתי, ולא מירב אשתי. מאי קידושי טעות? דכתיב, ‘והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול’  וגו’. אזל קטליה. אמר לו: מלוה אית לך גבאי, והמקדש במלוה – אינה מקודשת. אזל יהבה לעדריאל, דכתיב, ‘ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד’  וגו’. אמר ליה: אי בעית דאתן לך מיכל – זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים. אזל אייתי ליה. אמר ליה: מלוה ופרוטה אית לך גבאי. שאול סבר: מלוה ופרוטה – דעתיה אמלוה, ודוד סבר: מלוה ופרוטה – דעתיה אפרוטה. ואיבעית אימא: דכולי עלמא מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה, שאול סבר: לא חזו ולא מידי, ודוד סבר: חזו לכלבי ושונרי.”

אם כן, לפי הדעה הראשונה בגמרא, חלקו שאול ודוד בדין המקדש במלוה ופרוטה. למה לא הביאו שאלה זו להכרעה לפני הסנהדרין שקיים היה בימיהם?

משיב על כך מהר”צ חיות :

“אבל האמת דבעניין הדרשות וסברות היה פלוגתא בכל עת מזמן משה רבנו, אולם, הלכו בכל עת אחר הרוב. וכיון דקיי”ל  דאין מושיבין מלך בסנהדרין, וא”כ לא היה יכול שאול להצטרף עם הסנהדרין משום דכתיב ‘לא תענה על רב’ . אבל מיד כשמת שאול נמנו וגמרו על זה דדעתיה אפרוטה…”

וע’ מרגליות הים על סנהדרין פח ע”ב. ואכמ”ל.

רב שרירא גאון באגרתו מתייחס גם הוא להווצרות המחלוקת, ודרכו שונה מאשר הרמב”ם. רש”ג נשאל , בין השאר, מדוע לא מופיעים שמות התנאים הקדומים התוך המשנה? על שאלה זו הוא עונה, ודרך אגב עונה גם על השאלה איך נוצרו המחלוקות. לענייננו, טוען רש”ג  כי המחלוקות נבעו מהשמד והגזירות, שהקשו מאד על לימוד תורה מסודר.

…אלא כולהון בתראיי מילי דקמאיי גרסין וטעמיהון מתנו… דראשונים שמהתהון לא איתודעו אלא של נשיאים ושל אב”ד משום דלא הוה אית בהון מחלוקת, אלא טעמי משנה ודאורייתא הוה ידעינון ידיעה ברורה, ותלמודה נמי הוה ידיע… וכיון דחרב ביהמ”ק ואזלו לביתר וחרבה נמי ביתר ואיפליגו רבנן לכל צד. ומשום הנך מהומות ושמד ושגושי וצרות לא שמשו כל צרכן. נפישו מחלוקת מן כד נחת נפשיה דריב”ז… וזמן חשוב היה שהוא אחר שקיטתן מחרבן הבית ובאותו הזמן ישבו לאחוז הלכותיהם, שהיו כאילו אבודות בשגוש החרבן והשמד ומחלוקות ב”ש וב”ה. (אגרת רש”ג, בתרגום הרנ”ד רבינוביץ, הוצ’ וגשל, פרק א’, עמ’ 16)

גם לפי הרמב”ם וגם לפי רב שרירא גאון משמע שהמחלקות נוצרו בדיעבד, ואי אפשר לומר על המחלוקות שהם “לכתחילה”. אבל לא כן נראה שעולה מדברי הר”ן שלהן. הר”ן (דרשות הר”ן, דרוש שלישי, הוצ’ מכון שלם ירושלים עמ’ מד-ה) הולך בכיוון שונה לגמרי מרש”ג והרמב”ם. הוא טוען כי שני הצדדים של כל מחלוקת לא נתחדשו על ידי החולקים, אלא ניתנו כבר למשה בסיני, אלא, שההכרעה נשארה לחכמי אותו הדור שידונו באותם שני צדדים.

ואמרו עוד (חגיגה ג’ ע”ב), ‘בעלי אסופות’, אלו תלמידי חכמים שיושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו פוסלין והללו מכשירין, הללו אוסרין והללו מתירין, שמא תאמר הואיל והללו וכו’ היאך אני לומד תורה מעתה? ת”ל כולם ‘נתנו מרועה אחד’ , כולן פרנס אחד אמרן, מפי הגבורה ברוך הוא. שנאמר ‘וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר’, דרשו מלת כל, לומר שאפילו דברי מי שלא השיג האמת נאמר למשה בסיני. וזה העניין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה? הנה שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקבין (עדויות פרק א’ משנה ב’), באמת שאחד משני הדעות הוא דעת אמיתי, והשני דעת הפכו, א”כ איך לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי.

אבל העניין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה (דף יט ע”ב), ‘א”ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב, ‘ועליהם ככל הדברים’, מלמד שהראהו הקב”ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה’. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן מרע”ה מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזהו ענין ר’ אליעזר הגדול ומחלוקתו, ואמרו שם בבבא מציעא , ‘עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר ‘לא בשמים היא’ מאי לא בשמים היא כבר נתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה ‘אחרי רבים להטות’. הנה ראו כולם שר’ אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואעפ”כ עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אע”פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך [מן] האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות.

אופן ההכרעה במחלוקות הוא שהולכים אחר הרוב. אבל גם בזה יש הבדל בין רוב בסנהדרין ובין רוב פוסקים וכדומה. והנ”פ הראשונה היא שרוב בבית דין הרי המיעוט כמי שאינו כמו שכתבו התוספות בב”ק דף כז ששאלו מדוע אין הולכים בממון אחר הרוב, ולמה לא נלמד מסנהדרין שהולכים בהם בתר הרוב? וכתבו התוספות:

וי”ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב”ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא.

ונפ”מ היא האם ניתן בשעת הדחק להכריע כמו המיעוט, ובזה יש הבדל גדול בין רוב שנעשה בבית דין ובין רוב שלא נעשה בבית דין. ולכן כתוב במשנה שאפשר לסמוך על דעת יחיד, משנה מסכת עדויות פרק א משנה ה:

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:

אבל דעת הש”ך בקונטרס הנהנת איסור והיתר ביו”ד סימן רמ”ו כתב שאי אפשר לסמוך על היחיד  אפילו בשעת הדחק כיון שהלכה כרבים דכתיב אחרי רבים להטות. ולכן לדעת הש”ך רק בדברים דרבנן אפשר לסמוך על היחיד בשעת הדחק.

דברים אלו האריך בהם הרב קוק במבוא לשבת הארץ פרק י’:

אבל אי משום הא לא איריא, שעיקרא דכללא של “אחרי רבים להטות”, שהוא מן התורה, הוא דוקא בב”ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר, ע”פ מה שאנו מוצאים מדברי היחידים והרבים, שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מה”ת בכלל “אחרי רבים להטות”, – וכבר החליטו חילוק זה הפוסקים – אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו. אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה”ד שפיר יש לסמוך על היחיד. ואין לדחות במה שדחה הש”ך סברת הב”ח, מהא דאמר רבי : “כדאי הוא ר”א לסמוך עליו בשעת הדחק” )נדה דהתם מידי דרבנן הוי, שכן גם עיקר סמיכתנו על הרבים במקום היחיד, שלא נחלקו במעמד אחד, ג”כ הוי מידי דרבנן. גם מדסתם רבי ולא פירש “כדאי הוא ר”א לסמוך עליו בשעה”ד מדבריהם”, משמע שהיא מדה כוללת. ואפשר לומר, שסובר הש”ך, ששם ביחיד ורבים שבמשנה, שמסתבר שחלקו זע”ז במעמד אחד, הויא ההכרעה של הרבים דבר-תורה, אבל במה שאנו באים להכריע ע”פ מה שאנו מוצאים בדברי הפוסקים מפוזרים, ואין אנו יודעים כלל אם נחלקו במעמד אחד, י”ל דכולי-עלמא מודים שהוא רק מידי דרבנן ; וגם הש”ך בעצמו כתב, שאם ימצאו עוד צדדים להיתר, או שאם ימצאו אח”כ עוד בספרים כסברת היחיד, שפיר-דמי לסמוך גם על יחיד במקום רבים אפילו במידי דאורייתא.

וע”ע אריכות על המחלוקות ודברי הרמב”ם בשו”ת חוות יאיר סימן קצב.

…ונראה כי לא נפלאת הוא ולא רחוקה ולא נעלמה מהרב דרז”ל המפורסמים בגמ’ שבימי יועזר איש צרידה התחילו מחלוקת בד”ת (ור”ל מחלוקת בלי הכרעה ושני כתי תלמידים אלו נגד אלו רק כי יפלא דבר למשפט עלו לסנהדרין ושאלו כמפורש בתורה) וזמן רב אחריהם נחלקו שמאי והלל בג’ דברים ואחריהם נתרבה מחלוקת ע”י תלמידי’ שלא שמשו כל צרכם. רק דס”ל להרב לתת גדר לשכחה ולומר כי כל דבר שהוא הל”מ הן פי’ המקראות או איזה דינים שבפי’ ארז”ל בהם הל”מ והם אשר אין להם רמז בקדאי /בקראי/ באלה לא יתכן שכחה ולא מחלוקת וכן בלימודים ע”י י”ג מידות שהם ג”כ מסיני. וענין מחלוקת אינם רק בדברים שאינם הל”מ כלל רק מחלוקת ע”צ הסברא כמו פלוגתת’ דר”מ ור”י בענין שאלת שלום בק”ש. וב”ש וב”ה אם מברכין על היום ואח”כ על היין או ההיפך וס”ל לרב דבאלו הדברים נתגבר המחלוקת ע”י התרשלות התלמידים שלא שמשו כל צרכם.