ב”ה
שעור יא – הוראת שעה של נביא
וכשתתאמת נבואת הנביא כפי היסודות שביארנו, ונתפרסם כשמואל ואליהו וזולתם, יש לאותו נביא לעשות במצות מעשים שאין שום אדם זולתו רשאי לעשותם, כמו שאסביר. אם צוה לבטל איזו מצוה מכל מצות עשה, או שצוה לעבור על אזהרה מן האזהרות מכל מצות לא תעשה, חייבים לשמוע לו בכל דבריו, וכל העובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, חוץ מע”ז, והוא מאמר חכמים בתלמוד, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע”ז[1], אבל בתנאי שלא יקבע זה לדורות ויאמר שה’ צוה בזה לעשות כך וכך לדורות עולם, אלא שיצוה הוראת שעה ובזמן מסויים בלבד. ושואלים את הנביא עצמו בעת שיצוה לעבור על מצוה מכל המצות שנצטוינו בהם על ידי משה נביאו ע”ה, והוא עונה שעבירה זו אינה תמידית, אבל נעשנה עכשיו בלבד כדרך שעושים ב”ד בהוראת שעה, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל[2] שהקריב עולה בחוץ וכבר נבנה המקדש בירושלים, ומעשה זה יתחייב העושהו כרת אם עשהו שלא על פי נביא, וכבר הזהיר ה’ עליו בכתוב באמרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, וענש עליו כרת שנאמר במקריב בחוץ ונכרת האיש ההוא מעמיו, ואלו שאלוהו ע”ה כשהקריב בהר הכרמל ואמרו לו, מה תאמר, הנוכל לעשות כמעשה הזה לעולם,[3] כי אז היה אומר שאסור, ושהמקריב בחוץ מחוייב כרת. אבל נעשה זאת עכשיו כדי לברר בכך שקרי נביאי הבעל ולבטל טענותיהם. וכמו שעשה אלישע בצוותו לישראל במלחמת מואב לכרות עצי פרי, והוא אמרו וכל עץ טוב תפילו[4] וכבר הזהיר ה’ על כך באמרו לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, ולו שאלו את אלישע האם בטלה מצוה זו ומותר לנו להבא לכרות עצי פרי כשנצור על עיר, היה אומר שאסור לעשות כן, אבל נעשה זאת עכשיו.[5]
והנני מביא לך משל על פי הכלל הזה שתדון בו בכל המצות. נביא שכבר התאמתה נבואתו אצלינו כמו שביארנו, יאמר לנו ביום השבת[6] שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונעשה בה כלי זין ונחגרם ונלחם באנשי מקום פלוני היום שהוא שבת ונבוז ממונם ונכבוש נשותיהם, חייבים אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, בלי להתמהמה במה שצונו, ונעשה כל אשר יצוה בזריזות וחריצות בלי פקפוק ובלי עכוב, ונאמין בכל מה שנעשה באותו היום שהוא שבת מהבערת האש ועשיית המלאכות והמלחמה וההרג שהיא מצוה, שעליה נקוה גמול מאת ה’ לפי ששמענו לדברי הנביא שמצות עשה לשמוע לדבריו כמו שצונו ה’ על ידי משה אליו תשמעון, ובא בקבלה בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע”ז, שאם יאמר לנו עבדו היום בלבד לצורה זו, או קטרו לכוכב זה בשעה זו בלבד הרי זה נהרג, ואין שומעין לו. אבל אדם שרואה את עצמו לפי דמיונו צדיק וישר והוא זקן וישיש, ויאמר הנני זקן מאד, ואני כבר בן כך וכך שנים ולא עברתי על שום מצוה מן המצות כלל, ואיך אקום היום שהוא שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך למלחמה, ואני לא אוסיף ולא אגרע ויש אחרים במקומי, ובני אדם רבים שיקיימו את הצווי הזה, הרי אותו האיש עבר על דבר ה’ והוא חייב מיתה בידי שמים על שעבר על מה שצוהו הנביא,[7] ומי שצוה לשבות הוא שצוה לקיים דברי כל נביא ומה שיקבע, והעובר על צוויו חייב כמו שאמרנו, והוא אמרו יתעלה והוא האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו, אולם הקושר קשר שלקיימא ביום השבת הזה בשעת עשייתו מלאכות אלו ואינו צריך לקשר זה לשום עזר במה שצוה הנביא הרי זה חייב סקילה. והנביא הזה עצמו שצונו במה שצונו לעשות ביום זה שהוא שבת, וקיימנו דבריו, אם יאמר שתחום שבת אלפים פחות אמה או אלפים ואמה ויחס הדבר מצד הנבואה לא שנראה לו בדרך העיון והדין הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק. ועל דרך זו תדון בכל אשר יצוך הנביא. וכל מה שתמצא במקרא מדברי הנביאים נגד מצוה מן המצות הנה היסוד הזה מפתח לכולם. ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה, אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה’ כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם פירשו היפך אותו הפירוש אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים המופלגים, וכך אומרים חז”ל האלקים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה, ואמרו עוד אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים. וכן אם אמר הנביא שה’ אמר לו כי הפסק במצוה פלונית כך, ושדינו של פלוני הוא הנכון, הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר כמו שביארנו, לפי שאין תורה אחרי השליח הראשון ואין תוספת ואין גרעון, לא בשמים היא, ואל המחנו ה’ אל הנביאים אלא המחנו אל החכמים בעלי הדין, לא אמר ובאת אל הנביא, אלא אמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, וכבר האריכו חכמים בענין זה מאד מאד והוא הנכון. ועם מות יהושע מסר לזקנים מה שקיבל מהפירושים, ומה שנתחדש בזמנו ולא היה בו מחלוקת, ומה שהיה בו מחלוקת ונפסקה הלכה כדעת הרוב, והם שאמר בהם הכתוב וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם הזקנים מסרו מה שקבלו לנביאים ע”ה, והנביאים מסרו זה לזה. ולא היה דור שלא היו בו דברי עיון וחדושים. וכל דור היה עושה דברי קודמיו ליסוד, ומהם לומד ומחדש.
על משל הזקן: הדגש הוא שמה שצריך לעשות זה לא מה שהרגש הדתי אומר לעשות, לא החויה הדתית היא העיקר אלא ההלכה. דוגמא לזה השאלה הידועה שנשאל הרדב”ז במי שהוא בבית האסורים ויכול לצאת יום אחד, איזה יום יצא, שצריך לצאת ביום הבא כי בו הוא לא אנוס לאכול מאכלות אסורות, ולא ימתין לשבת או ליום הכפורים.
בעבודה זרה אין הנביא יכול להורות אפילו הוראת שעה, וההסבר לזה כתב במשך חכמה דברים פרק יח פסוק טו:
נביא מקרבך מאחיך כמוני פירוש כמוני בשתוף שם נביא לבד לא במעלה, וזה שאמר אליו תשמעון אפילו לעבור על מצוה אחת שבתורה כאליהו בהר הכרמל (יבמות צ:), משום שכל התורה שמעו מפי משה, לכן יכולה להעקר לשעה עפ”י נביא, שגם הוא נביא כמוהו בשתוף השם, אבל אנכי ולא יהיה לך ששמעו בעצמם מפי הגבורה (מכות כד רע”א) אין נביא רשאי לעקור בעבו”ז אפילו לשעה, וכדאמר ר’ יוחנן סוף הנחנקין. וזה הי’ הטיבו אשר דברו (דברים ח, כו), שאם שמעו הכל מפי הגבורה לא הי’ יכול אליהו לזבוח בהר הכרמל ושאר נביאים. ודו”ק.
מדוע הדוגמא מאליהו בהר הכרמל, ולא מגדעון ע’ שופטים פרק ו’, כו, דבנה מזבח על ראש המעוז וכו’. והרי אומר הירושלמי מגילה א,יב “ר’ אבא בר כהנא: שבע עבירות הותרו בפרו של גדעון, אבנים פסולות, עצי אשירה, מוקצה, נעבד, לילה, זר, איסור במה?
אלא שיש ליישב על פי מהרי”ץ חיות בתורת נביאים פרק ד’ (וע’ קופרמן, פרשת שופטים, עמ’ רפז) שכתב שענין צורך שעה ומיגדר מילתא הוא אם בא לצוות לאחרים אבל לעצמו לא צריך. ומדוייק כן בגמרא סנהדרין פט ע”ב ששאלה איך יצחק שמע לאברהם. והגמרא לא שאלה איך אברהם עצמו עשה את הדברים הללו, וע”כ משום שלעצמו הגדר שונה כמ”ש מהרי”ץ חיות. ולכן גדעון אינו דוגמא כי עשה לעצמו אבל אליהו בהר הכרמל משמע שהאנשים שהיו אתו הם הקריבו.
בענין הוראת שעה של נביא:
לכאורה אין הבדל בין הוראת שעה של נביא להוראת שעה של בית דין, שהרי הדברים נשנו באותה סוגיה במסכת יבמות דף צ’ ע”ב ועל שניהם אומרת הגמרא שלמיגדר מילתא שאני. והרמב”ם עצמו כאן מזכיר וכותב “בדומה למה שיעשו בית דין בהוראת שעה” וכן הרמב”ם כאן אלא שנביא נלמד מ”אליו תשמעון”.
אבל יש כאן שאלה יסודית שיש לברר: האם הנביא אומר מה שאומר בהוראת שעה בנבואה או שלא בנבואה. נראה שיש בדבר מחלוקת בין הרמב”ם לבין החינוך:
כתב החינוך במצוה תקטז:
שנצטוינו לשמוע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצונו, ואפילו יצוה אותנו לעשות בהיפך מצוה אחת מן המצוות או אפילו הרבה מהם לפי שעה, חוץ מעבודה זרה, שומעין לו, כי באמת אחר שהוא נביא אמת כל כוונותיו לטובה וכל אשר יעשה הוא עושה לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא, ועל זה נאמר [דברים י”ח, ט”ו], נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ אלהיך אליו תשמעון, וכן אמרו בספרי [כאן], אליו תשמעון, אפילו יאמר לך לעבור על אחת מן המצוות לפי שעה שמע לו.
משרשי המצוה, לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמתת ידיעה בדברים כאמתת ידיעתו בנבואה שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק כי היא תבא ממעין האמת, ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה כי הסולם גדול מאד רגלו בארץ וראשו מגיע השמימה, ומי זה האיש ירא השם יזכה ויעלה בהר ה’ ויקום במקום קדשו אחד מאלפי רבבות אנשים הוא המשיג למעלה זו ובדור שראוי לכך, על כן ציותנו התורה כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכושר מעשהו כי נאמן לנביא, שנשמע אליו בכל אשר יצוה כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו, ולא נשא נפשנו להמרות פיו ולחלוק עמו כי המחלוקת עליו בשום דבר הוא טעות גמור וחסרון ידיעת האמת.
וכתב הרמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג’
וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ”ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה’ כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
יסודות הדבר על פי הרמב”ם: על פי נבואה ונביא מוחזק, הוראת שעה, מיגדר מילתא ושאינו בעבודה זרה.
אם כן נראה שיש מחלוקת בין הרמב”ם לבין החינוך. לדעת הרמב”ם נראה שהנביא אומר את הדבר הזה בנבואה. וכן משמע מדבריו בהקדמה כשסייג ואמר שלא יכול לעקור לעולם: “אבל בתנאי שלא יתמיד אותו הווי ויאמר שהקב”ה צוה בזה שיעשה כן לעולם”. ומשמע שזה בנבואה. אבל החינוך אומר “אחר שהוא נביא אמת כל כוונותיו לטובה וכל אשר יעשה הוא לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא”, ומשמע שמייחס את ההוראה לכוונותיו של הנביא.
וכן משמע בתוספות ביבמות צ’ ע”ב, שאין צריך דוקא על פי הדיבור. על שאלת הגמרא שם וליגמר מיניה (מאליהו), כותבים התוספות:
וליגמר מיניה – וא”ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי.
והדברים מפורשים יותר בתוספות בסנהדרין פ”ט ע”ב ד”ה אליהו. וכן כתב במנחת חינוך שם.
על פי דברים אלו ניתן להבין את מקור הרמב”ם בהלכות ממרים שכתב שגם בית דין יכול לא רק לענוש שלא מן הדין אלא גם לעקור מצוה שלא מן הדין, וכתב רמב”ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ד:
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
(ועי”ש ברדב”ז שדן מה גוף אחד: כל ישראל גוף אחד או שכל המצות הן גוף אחד). ולכאורה בש”ס הדבר נאמר רק לגבי הכח של בית דין לענוש שלא מן הדין, ע’ סנהדרין מו ע”א:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מו עמוד א
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
אלא שמקור הרמב”ם שאפשר לעקור לפי שעה גם מצוה מן המצות, היא בסוגיה של נביא (ולא כמו שכתב במקורות וציונים לרמב”ם פרנקל שציין לגמ’ יבמות עט. “מוטב תעקר אות אחת מן התורה” וכו’) אלא יבמות דף צ עמוד ב
אמר ליה: בעאי לאותובך ערל, הזאה, ואזמל, סדין בציצית, וכבשי עצרת, ושופר, ולולב, השתא דשנית לן: שב ואל תעשה לא מיעקר הוא, כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו. ת”ש: (דברים י”ח) אליו תשמעון – אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו! שאני התם, דכתיב: אליו תשמעון. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני. ת”ש: בטלו – מבוטל, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו, א”כ מה כח ב”ד יפה; והא הכא דמדאורייתא בטל גט, ומשום מה כח בית דין קא שרינן אשת איש לעלמא! מאן דמקדש – אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין. א”ל רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ת”ש, א”ר אלעזר בן יעקב: שמעתי, שב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה – אלא לעשות סייג לתורה; ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב”ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך; ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך! מיגדר מילתא שאני.
ולדעת הרמ”ם לא קשה במה ששאלו התוספות, איך לומדים מאליהו, שהרי אפילו אם זה בנבואה הרי זה לא יתכן שנביא יאמר דבר נגד דין תורה, ואם יאמר הרי הוא בחנק כמ”ש הרמב”ם, לכן לגבי הוראת שעה אין שום מעלה שזה בנבואה. וכל ההיתר הוא רק משום שזה הוראת שעה למיגדר מילתא.
אלא שיש לשאול, מדוע התרת איסורים להוראת שעה אין זה ענין הלכתי, שהרי גם בית דין יכולים לדון בו ואם כן לא בשמים היא? וכבר שאל מעין זה הרדב”ז:
שו”ת רדב”ז חלק ב סימן תרנב ד”ה שאלת עלה
שאלת עלה דהא דקים לן שאם עמד מי שהוא מוחזק בנבואה ונודע לנו בבירור שהוא נביא וצוה לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעכו”ם שומעין לו כמעשה דאליהו בהר הכרמל שעבר על השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ועשה כן לא לבטל עיקר המצוה אלא לפי שעה כדי להכחיש נביאי הבעל וקשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית או לעלות על עיר פלוני לשלול שלל ולבז בז ולגזול ולחמוס אותם כדי לעשות גדר וסייג לתורה איך נשמע אליו כיון שאין ב”ד נראה להם לעשות כן אפי’ לפי הוראת שעה ואפי’ שיאמר כן נאמר לי מפי ה’ הרי אמר לא בשמים וכיון שאין הדין נותן להרוג אלא בעדים והתראה איך נשמע אל דברי הנביא לעבור על מה שאמרה תורה אפי’ שיתן טעם לדבר ולא די זה אלא שאמרו מצוה לשמוע אליו שנאמר אליו תשמעון.
אלא שלפי מה שכתבנו מקור הא שבית דין יכול להורות בהוראת שעה הוא נלמד מנביא. ואם כן עיקר הדבר הוא בנביא ובנבואה ולכן אין לומר לא בשמים היא.
אבל אדם שרואה את עצמו לפי דמיונו צדיק וישר והוא זקן וישיש, ויאמר הנני זקן מאד, ואני כבר בן כך וכך שנים ולא עברתי על שום מצוה מן המצות כלל, ואיך אקום היום שהוא שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך למלחמה, ואני לא אוסיף ולא אגרע ויש אחרים במקומי, ובני אדם רבים שיקיימו את הצווי הזה, הרי אותו האיש עבר על דבר ה’ והוא חייב מיתה בידי שמים על שעבר על מה שצוהו הנביא.
ע’ תורת השבת והמועד לרב גורן עמ’ 77 במאמרו לחימה בשבת לאור המקורות, וכנגדו חיבר הרב נריה ספר “מלחמות שבת” שבו חלק על הרב גורן ובגלל חריפות דבריו לא הזכיר את שמו) שהעיר שמשמע ברמב”ם שהסמכות להוציא למלחמת רשות היא על פי נביא. אלא שדחה שיתכן שהמדובר שם במקום שלא היה אישור של בית דין הגדול, ולכן הנביא שימש במקום הסנהדרין כדי לאשר את המלחמה.
העונש לעובר על הוראת הנביא.
בהקדמה זו יש נקודה מודגשת שאיננה בהלכות יסודי התורה: האם יש עונש למי שעובר על דברי הנביא בהוראת שעה לעבור על מצוה: ע’ הלכות יסודי התורה פ”ט הלכות ב’ ג’ ומשמע שהעונש שחייב מיתה בידי שמים הוא רק בדבר הרשות, אבל לגבי העובר על הוראת שעה של נביא לא כתב עונש. אבל בהקדמת המשניות כתב: “הרי אותו האיש עבר על דבר ה’ והוא חייב מיתה בידי שמים על שעבר על מה שצוהו הנביא”.
ובמנחת חינוך העיר על לשון המשנה והסוגיה בזה המשנה בסנהדרין פט ע”א בפרק אלו הן הנחנקין:
נביא השקר, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו – מיתתו בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמים, שנאמר אנכי אדרש מעמו. המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר: כך אמרה עבודה זרה, אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.
ולשון “המוותר על דברי נביא” משמע שהוא מזלזל ולא רק שיצרו תוקפו ועובר על מצות עשה של אליו תשמעו. וכן משמע ברש”י במשנה: “והמוותר על דברי נביא – המפקירם, שלא חשש למה שאמר לו הנביא.”
וכן משמע בגמ’ שהוצרכה להביא דוגמא:
“והמוותר על דברי נביא – כגון חבריה דמיכה, דכתיב: +מלכים א’ כ’+ ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה’ הכיני נא וימאן האיש להכותו, וכתיב +מלכים א’ כ’+ ויאמר לו יען אשר לא שמעת [וגו’].”
ואם כל העובר על דברי נביא חייב מיתה, למה צריך לדוגמא זו. ע’ מנח”ח שכ”כ.
כמו שעשה אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וכבר נבנה המקדש בירושלים, ומעשה זה יתחייב העושהו כרת אם עשהו שלא על פי נביא, וכבר הזהיר ה’ עליו בכתוב באמרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, וענש עליו כרת שנאמר במקריב בחוץ ונכרת האיש ההוא מעמיו, ואלו שאלוהו ע”ה כשהקריב בהר הכרמל ואמרו לו, מה תאמר, הנוכל לעשות כמעשה הזה לעולם, כי אז היה אומר שאסור, ושהמקריב בחוץ מחוייב כרת. אבל נעשה זאת עכשיו כדי לברר בכך שקרי נביאי הבעל ולבטל טענותיהם.
המקור של הרמב”ם להסמיך את הקרבת אליהו בהר הכרמל לפסוק השמר לך, הוא בירושלמי מגילה פ”א הי”א. ושם דרשו “כי אם במקום אשר יבחר ה'” כאליהו בהר הכרמל. וכתב על זה המשך חכמה בפרשת ראה (יב, יג):
(יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ד’ – פירשו בירושלמי על פי הדבור כאליהו הנביא בהר הכרמל, עיין ירושלמי מגילה פ”ק (הי”א). והביאור, כי לכל מצוה להוראת שעה מצוה לשמוע לנביא, רק בע”ז אף לצורך שעה קלה אין שומעין והנביא יומת כי דבר סרה, והנה טעם של קדשים בחוץ פירש הכתוב בפ’ אחרי למען לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים, וכמאמרם במד”ר (ויקרא רבה כה-ה) לבן מלך שהיה להוט אחרי נבלות וטריפות כו’, נמצא טעם הבמות שלא יבואו לעבוד ע”ז וכדרך כל מקטירים בגגות ובשדות, וכיון דאיכא בזה דררא דחשש ע”ז בזה לא היו שומעין אף לנביא מוחזק ובהוראה שעה, אם לא כדאמרו ע”ז יבמות (דף צ’) למיגדר מילתא שאני, וזהו דוקא למיגדר מילתא דעו”ג, שהיו להוטים אז אחרי הבעל, ועי”ז אמרו (מלכים א’ יח, לז)ד’ הוא האלקים ונאמס אצלם הבעל וכהניו ותפסו ושחטו אותם, ולכן היו כמו שאמרו (שבת קיא:) חלל שבת אחת כדי שישמרו שבתות הרבה, אבל מיגדר מילתא דעבירה אחרת לא היו רשאין לשמוע לנביא להקריב בבמה דאיכא בזה דררא דחשש שמא יבואו מזה לע”ז, ולכן דרשו (בראשית רבה פב-ו. ובירושלמי לא מצאתי) בירושלמי הוריות גוי וקהל גוים שעתיד לעשות כקהל גוים כו’ שיקריבו בהר הכרמל. והנה בקראי דע”ז כתיב (במדבר טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה את כל אשר צוה אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ד’, אמרו (קדושין מ) שכל המודה בע”ז ככופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים, וכל הכופר בע”ז כמודה בכל התורה כולה, וזה שאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכ”מ אשר תראה כ”א במקום אשר יבחר ד’ עפ”י נביא, אליהו בהר הכרמל, שם תעלה עולותיך, ובאופן ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, שע”י זה תעשה קיום כפירה בע”ז, וכמו שהיה למיגדר מילתא דע”ז. ודו”ק.
אלא שהמשך חכמה בפרשת אחרי כתב שלא היה איסור בהקרבת אליהו בהר הכרמל:
הנה בפר שהקריב אליהו (מלכים א’ י”ח) לא נזכר השחיטה והזריקה, רק ויערוך את העצים וינתח את הפר וישם על העצים, משום דהואי שחוטי חוץ, וחייב כרת על השחיטה והזריקה, דרק משום מגדר מלתא ועפ”י הדבור, יעוין יבמות צ’, לכן לא כתוב בפירוש, כדי שלא נלמוד מזה לדורות, ואי משום העלאה דפרש”י שם, נראה דכיון דלא היה אש על המזבח, הוי כמו בהבערה בשבת, דאמרו דאם נתן העצים ואחרון נתן האש האחרון חייב (ביצה ל”ד), כן בהקטרת עולה בחוץ הנותן אש חייב, וא”כ לא עשה אליהו מידי, שאש נפלה מאת ד’. ואפשר ג”כ ששחטו שנים, ואמרו פרק השוחט והמעלה (זבחים קח) דיחיד ששחט חייב ושנים פטורין, ואי משום זריקת דמים לא כתוב מפורש בתורה, רק אתרבי מקרא דאו זבח או דם שפך לתנאי שם (דף קז), ולכן היה יכול נביא לעקור, אע”פ שדרש מקרא דגוי וקהל גויים וכו’ (בראשית רבה פב-ו). ודו”ק ונכון.
וע’ עוד בפרקי מועדות, הרב מרדכי ברויאר, עמ’ 339 בהערה. וע’ עוד הרבה דוגמאות לנביא שהתיר בהוראת שעה במרגליות הים סנהדרין דף צ’ ע”א (130).
ע’ מנחת אליהו, הרב יצחק קוליץ זצ”ל, חלק ג’ סימן א’: בענין נביא שאמר לעבור על דברי תורה.
[1] ע’ מרגליות הים על סנהדרין דף צ’ ע”א.
[2] על כרת בהקרבת אליהו בהר הכרמל, ע’ משך חכמה ראה יב,יב עה”פ השמר לך פן תעלה עולותיך. וע’ משך חכמה פרשת אחרי עה”פ ולא יזבחו עוד את זבחיהם, וע’ בית זבול ח”ג סימן כה, וע’ שימ”ק פסחים ח”ב בחי’ מהרב גרשוני בענין אליהו בהר הכרמל והעלאה בחוץ. וע’ ספר מחזה עליון מעמוד קלה. וע’ הלכות יסודי התורה פרק ט’ ה”ג שמשמע שזה בדבר ה’, וע’ לחם משנה שם, וע’ הרב קאפח, וציין לירושלמי מגילה פ”א הי”א ותענית פ”ב ה”ח. ויק”ר פכ”ב. ע’ עוד על אליהו בהר הכרמל, מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, עמ’ 339 בהערה. ובענין נביא למגדר מילתא ע’ תורת נביאים למהרי”ץ חיות פ”ד ומשפט כהן סימן קמ”ד.
[3] ע’ חכמת גרשון לר”י גרשוני, עמ’ ש”נ שדן בדברי מהרי”ץ חיות על רמב”ם זה.
[4] ע’ כלי חמדה פרשת שופטים אות יא עמ’ קנב.
[5] ע”ע דוגמאות במרגליות הים סנ הדרין דף צ’ ע”א.
[6] ע’ הלכות יסודי התורה פרק ט’ הלכה ד’, וע’ תורת השבת והמועד עמ’ 77.
[7] ע’ שו”ת רדב”ז ח”ב סימן תרנ”ב,והוו”ד במרגליות הים סנהדרין צ’ ע”א אות ה’ (ע’ 130).