ד. ספר המצוות לרמב”ם – שורש שני

ב”ה

דברים הנלמדים בי”ג מידות האם הם מן התורה? – השורש השני לרמב”ם

התורה נדרשת בי”ג מידות. מערכת הדרשות הידועה ביותר היא יג המידות של רבי ישמעאל, שמקורה הוא רבי נחוניא בן הקנה רבו של רבי ישמעאל (ע’ שבועות כו ע”א), והן מובאות בבריתא בתחילת הספרא. נראה שהיתה גם מערכת כזו אצל ר”ע שהוא דרש ריבוי ומיעוט במקום כלל ופרט.[1] לדעת הרמב”ם בשורש השני מידות אלו הם גם מה שעליהם מביאה הגמרא בתמורה דף ט”ז ע”ב:

במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ”כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.

הרמב”ם עוסק בדברי בעל הלכות גדולות שמנה דברים שנלמדים מריבוי, למשל יראת תלמידי חכמים שנלמד מריבוי של “את ד'”א תירא” – לרבות תלמידי חכמים. והרמב”ם חולק עליו וסובר שלא כל דבר שנלמד בי”ג מידות ניתן למנות בתרי”ג מצוות. אלא שיש לשים לב שבמשפט הראשון בשורש השני כותב הרמב”ם: “השרש השני שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי”, הרי שכלל ריבוי בשלש עשרה מידות, ונראה שזה משום שבא לשלב את מידתו של רבי עקיבא עם מידותיו של רבי ישמעאל.[2]

בפשטות, לדעת הרמב”ם רק מה שחז”ל אמרו בפירוש שהוא מן התורה יכול לימנות. אלא שדברי הרמב”ם כאן לא ברורים, מה דינם של דברים שנלמדים בי”ג מידות האם הם מן התורה או אינם מן התורה.

הבנת דברי הרמב”ם בשורש השני, מה דאוריתא ומה דרבנן, היא נושא שהעסיק הרבה את בעלי ההלכה וגם את החוקרים, בעיקר בזמן האחרון.

לענייננו שתי שאלות עומדות על הפרק: א. האם דבר שנלמד מי”ג מידות ניתן לומר שהוא יימנה בתרי”ג מצוות. ב. האם בכלל כל מה שנלמד בי”ג מידות הוא מן התורה או מדרבנן. ברמב”ם כאמור הדברים לא ברורים.

השורש השני:

השרש השני שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי:

כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפרוש המשנה שרוב דיני התורה יוצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או הקש יורה עליו.

וכבר בארנו זה הענין שם. וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל.

לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.

וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים בכלל מצות עשה. ואשר הביאו לזה לפי מה שייראה לי מאמר רבי עקיבא (פס’ כב ב וש”נ) את י”י אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וחשב שכל מה שיגיע ברבוי הוא מן הכלל הנזכר….

וכבר הגיע בהם הסכלות אל יותר קשה מזה וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלא ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואעפ”י שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו עליהם השלום והוא אמרם ז”ל (יבמות יא ב, כד א שבת סג א) אין מקרא יוצא מדי פשוטו והיות התלמוד שואל בכל מקום ויאמר גופיה דקרא במאי קא מדבר כשמצאו פסוק ילמדו ממנו דברים רבים על צד הבאור והראיה…

ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם הם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי”ג מצות. ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם….

הנה נתבאר לך שאפילו בימי משה נאמר דקדוקי סופרים. כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי”ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו ע”ה כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן. אבל אמנם יימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא (על”ת קלה קצד קצט) או יאמרו שהוא גוף תורה (על”ת שלו) הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש. ואמנם זכרון ההקש בו והביא הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה (הוב’ בראש השרש):

הרמב”ם בפסקה הראשונה לעיל, מונה שני סוגי דברים הנלמדים מדרשה: א. דברים שנלמדים ויש בהם מחלוקת, ודברים מקובלים ממשה שאין מחלוקת בהם ומביאים להם ראיה באחת משלש עשרה מידות. אבל בהלכות ממרים פרק ב’ הלכה א’ מבואר שתתכן גם דרשה בי”ג מידות שאינה אסמכתא לדברים ידועים, אלא לימוד חדש (“דרשה יוצרת”, לעומת “דרשה סומכת” או “דרשה מקיימת”):

ב”ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב”ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

הרמב”ם אומר שדבר שנלמד בי”ג מידות, אם אמרו שהוא מן התורה, הרי הוא ימנה בכלל תרי”ג מצוות. אבל לא ברור בדעת הרמב”ם, האם דבר שנלמד בי”ג מידות הוא דרבנן או שהוא מן התורה אלא שלא נלמד בי”ג מידות.

הרמב”ם כתב: “ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן,[3] שאין שם כתוב יורה עליו”. משמע שזה דרבנן ממש. ומאידך כתב הרמב”ם שכל מה שנלמד ביג מידות “אין ראוי למנותם” ומשמע שהם מן התורה ממש.

ומאידך משמע ברמב”ם כאן שדבר יכול להיות מן התורה רק אם הוא פשט הפסוק. וראה גם בתשובות הרמב”ם (פריימן קס”ו, בלאו שנה). שם נשאל הרמב”ם על מה שכתב בהלכות אישות פרק א’ הלכה ב’ שקידושי כסף מדברי סופרים:

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

השגת הראב”ד: בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. א”א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו.

וכן כתב בהלכות אבל פרק ב’ הלכה ז’, שם כתב על פירוש המילה “שארו” שזו אשתו, שזה מדברי סופרים:

אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים, עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה, ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד אבל הארוסה אינו מטמא לה.

ולכאורה הכוונה כאן שאבילות על אשתו היא מדרבנן. כן משמע בדבריו בהלכה א’ שם:

אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו.

האמנם לדעת הרמב”ם דברי סופרים הם מדרבנן? לכאורה גם בתשובה שלהלן קורא הרמב”ם לקידושי כסף “דרבנן”.

וכתב הרמב”ם בתשובה:

השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן ואמרת והא כולהי ילפינן להו מן התורה בכסף מנא לן גמר קיחה קיחה וכו’. זה הוא ענין השאלה. והתשובה דרך קצרה כך היא. יש לי חבור בלשון ערבי בענין מנין המצות והוא אצל מ’ סעדיה ש”ץ תלמידנו ויש בתחלתו ארבעה עשר פרקים בכללות גדולות בעיקרי מנין המצות צריך אדם לידע אותם ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות גדולות עד עכשיו. ובאותן הפרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והבאתי על זה ראיות ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד. ובאותו הספר ביארתי הכל וכשתקרא אותו יתבאר לך אף על פי שהוא בלשון ערבי שרוב אותן הפרקים בדברי חכמים בלשון הקדש

ובהמשך מבאר מדוע אומר שביאה מן התורה, והרי גם היא נלמד מריבוי, ותירץ שזה אמרו חז”ל בפירוש שזה מן התורה.

אלא שבהלכות ממרים פרק ד’ הלכה ב’ מפורש ברמב”ם שזה מן התורה:

וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת?…אם נחלקו בדין מדיני ממונות…- לדבריו של אחד שזה חייב לזה, כל שנטל ממנו כדין נטל ועל פי בית דין נטל. לדבריו של זה שאמר פטור…כל שנטל גזל הוא בידו, ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. ולדברי האומר שלו נטל – הבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג מביא חטאת. ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ולכאורה גם המילה עצמה “דרבנן” ברמב”ם אין פירושה כפי שאנו מפרשים אותה שזה תקנת חכמים והולכים לקולא בספיקה, אלא “דרבנן” פירשו דברי שחכמים למדו אותו ואינו מפורש בתורה, אבל גם הוא יכול להיות מן התורה.

ובכל זאת, האם כל מה שנלמד מדרשה אינו מן התורה אלא מה שנלמד מפשוטו של מקרא, כפי שמשמע בהמשך דבריו?

אולי כוונתו רק לומר שלא נמנה במנין המצוות אבל זה דאוריתא, אבל לא משמע כן מדבריו שכתב את המילים “דרבנן” ומשמע ממש דרבנן.

אבל הרמב”ן חלק על הרמב”ם וכתב:

ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה א”כ הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר [עמ’ נד] ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועקרנו שורש קבלתנו בי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד בהן. והרב חוזר ומודה [נו] שאין הסבה מפני שאין אמתיות. ואם אמתיות הן מה בין המקום שהם מזכירין זה בפירוש או בסתם. שאם נאמר כיון שלא נכתב הדבר בתורה אינו בכלל המצות אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא מגזרה שוה או מריבוי אף הן לא נכתבו. ומה שאמר [בסוף] מפני שהוא נודע בקבלה לא בהקש, אם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה מאתו ית’. ועוד שההלכה למשה מסיני אצל הרב דברי סופרים היא ואם כן הדבר המקובל לא יקרא דבר תורה מצד הקבלה אלא מצד היותו נדרש מן המדות הוא דבר תורה.

ואדרבא, כתב הרמב”ן שהיה צריך לומר שכל מה שנלמד בי”ג מידות הוא מדאוריתא עד שנשמע אותם אומרים הוא אסמכתא. ועל מה שכתב הרמב”ם שדאוריתא הוא רק מה שהוא בפשוטו של מקרא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כתב הרמב”ן:

והנה הרב תלה הר נופל הזה בחוט השערה. אמר העיקר אשר הועילונו בו עליהם השלום והוא אמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו והיות לשון התלמוד מחפש בכל מקום ואומר גופיה דקרא במאי משתעי. וחס ושלום כי המדרשים כולם בענין המצות אין בהם מקרא יוצא להם מידי פשוטו אלא כולם בלשון הכתוב נכללים אע”פ שהם מרבים בהם בריבויים. ואין מדרש כבוד תלמידי חכמים מלשון את י”י אלהיך תירא מוציא הכתוב מפשוטו. וכן אם נאמר בכי יקח איש אשה שהוא בכסף אינו מוציא ממשמעו ופשטו. ולא כל אתין וגמין וריבויין ומעוטין ואכין ורקין ושאר המדרשים כולם. אבל הכתוב יכלול הכל כי אין הפשט כדברי חסרי דעת הלשון ולא כדעת הצדוקים. כי ספר תורת י”י תמימה אין בה אות יתר וחסר כולם בחכמה נכתבו.

הרמב”ן והרמב”ן כאן גם נחלקו מהו פשוטו של מקרא. לדעת הרמב”ם כל מה שנלמד מדרשה אינו פשוטו של מקרא, ואילו לדעת הרמב”ן גם מה שנלמד מדרשה אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולכן נקרא גם הוא פשוטו של מקרא.

ועיין בריטב”א סוכה דף מג ע”א שכתב כדעת הרמב”ן, וכתב על “דברי סופרים” (אמנם לא בדעת הרמב”ם):

מדברי סופרים לאו מדרבנן ממש אלא שאינם מפורשים בפרשת היום אלא שחכמים דורשין אותה בגזירה שוה וכל י”ג מדות שהתורה נדרשת בהם מדאורייתא ממש הוא לכל דבר וכדכתיבנא בפ”ק דקידושין.

אבל דעת הרשב”ץ בזהר הרקיע בהקדמה (ע’ יא מהדורה עם זיו הזוהר) שגם לרמב”ם כל מה שנלמד ביג מידות הכל מן התורה אלא שלא נמנה בכלל תרי”ג מצוות. ודבריו יותר מפורטים בשו”ת התשב”ץ חלק א’ סימן א’ וסימן קנא, וז”ל בסימן א’:

וכבר כתבתי אני בזה הענין זה לי ימים רבים בלמוד זכות להרמב”ם ז”ל שהוא אין דעתו לומר שהדברי’ הנלמדים בי”ג מדות יהיו מדרבנן ממש חס ליה לרבנו ז”ל למימר הכי אלא שהוא אומר שאין קרויין דאורית’ לענין שאין נכללין בדברי ר’ שמלאי שאמר בסוף מכות (כ”ג ע”ב) תרי”ג מצות נאמרו למשה רבינו ע”ה בסיני ואומר הרב ז”ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנא’ למשרע”ה בסיני אבל מה שנדרש אחר סיני אע”פ שהוא מן התור’ [אינם נמנים] לענין מנין תרי”ג מצות וכן מוכיח לשונו שכ’ בס’ המצות וז”ל הנה כבר נתבאר כי תרי”ג מצות שנאמרו למשה בסיני לא ימנה מהם כל מה שנלמד בי”ג מדות אפי’ בזמן משרע”ה כל שכן שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הזמן אבל אמנם ימנה מה שהוא פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשות ואיסורו דאורייתא. או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש עד כאן לשון הרמב”ם ז”ל בספ’ הנזכר. הנה ביאר לנו מה כונתו לקרותם דרבנן לא שיהא להם דין דדבריהם לענין לילך בספקן לקול’ אלא לענין זה בלבד שאינו בכלל דברי ר’ שמלאי ובין שיקראו מדאוריתא או בין שיקראו דרבנן לא תשתנה סברתו מסברת זולתו בדינין אלו כלל שאין כונתו בזה לחלוק אלא על המונין אותן בכלל תרי”ג מצות. ומה שהזקקני לפרש כן בדבריו הוא מה שראיתי מפורש בדעתו שהוא כ’ בפ”ג מה’ אישות שקדושי כסף הם דרבנן וקדושי שטר וביאה הם דאוריתא ופירש דעתו בתשובה הוא מפני זה העיקר ואפי’ הכי כ’ בפרק א’ מה’ אישות בלשון הזה ובאחד משלשה דברים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה ושלשתן דין תורה עכ”ל. ולכאורה הי’ נראה שדבריו סותרין זא”ז ואינו כן שאע”פ שאמר שהם ממדרש סופרים אינו רוצה לומר שיהא דינו דין דרבנן אלא שאינן בתורה בפירוש אלא ממדרש חכמים אבל מ”מ דין תורה הם.

אמנם הרבה חוקרים לא הסכימו עם התשב”ץ שהרמב”ם נתן אותו שם: “דברי סופרים” גם לדברים שהם מן התורה וגם לדברים שהם מדרבנן.[4]

דרשה יוצרת ודרשה מקיימת:

בכל י”ג המידות אדם דן מעצמו, חוץ מגזירה שוה שאין אדם דן מעצמו (ושיטת רש”י גם שהיקש אין אדם דן מעצמו), שאם לא כן הרי יש אלפי מילים דומות בתורה שניתן היה לדרוש גזירה שווה מהם, כמו שכתב הרמב”ן בהשגות לשורשים בספר המצות. לכן יש לשאול: האם המדרש יוצר, או שמא מקיים? כלומר, כאשר חז”ל ביקשו לומר דין שלא נאמר מקודם, מה קדם למה? האם הם חיפשו מקום לדרוש ממנו והדרש עצמו חידש, או יצר, את הדין שלא היה ידוע מקודם, או שמא ידעו הם כבר את הדין במסורה, אלא שחיפשו דרש לבסס אותו, לקיים אותו? לחקירה זו אין השלכה הלכתית, אלא עקרונית והיסטורית היא בלבד. בשאלה זו מצאנו דיונים רבים, ולכאורה אם בגזירה שווה אין אדם דן מעצמו, הרי שבשאר הגזירות אדם דן מעצמו, ואם כן האם מה שדן מעצמו הוא ליצור דינים חדשים או לקיים ישנים?

לכאורה הדברים מפורשים בדברי הרמב”ם בשורש שני שהבאנו לעיל:

“כבר בארנו בפתיחת חיבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ושהדין היוצא במידה מאותן המידות הנה פעמים תיפול בו המחלוקת. ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם, אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות. כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו…

“ואמנם, זכרו ההיקש בו והביא הראיה עליו באחת משלש עשרה מידות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה.”

לדעת הרמב”ם הרי שהדינים עצמם הם ידועים. אלא שחז”ל מצאו גם מקור בי”ג מידות לכך שהדברים רמוזים בתורה.

הרמב”ן[5] חולק על הרמב”ם וסובר כי המדרש יוצר, כלומר שהדרשות קדמו:

“ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר שאין המידות הנדרשות מקובלות מסיני, לא נצטוינו לדרוש ולפרש בהם את התורה… ועקרנו שורש קבלתנו בשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.”

ומשמע מלשונו של הרמב”ן שאנו מצווים לדרוש את התורה בי”ג מידות, ומשמע שמיירי גם בדברים שלא היו ידועים קודם.

אבל נראה להביא ראיה שגם לרמב”ם יש מדרש יוצר, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות ממרים פרק ב’ הלכה א’:

ב”ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב”ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

הרי שיש מחלוקת באופן הדרשה, ובית דין אחר יכול לסתור את הדרשה. אם המדרש הוא רק מקיים, הרי שהמחלוקת היא מחלוקת בעצם המסורת, והרי בעצם המסורת משמע ברמב”ם בהקדמת המשנה שאין בדבר הזה מחלוקת, וז”ל: “וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת”

ונראה שכן מסתבר, שיש גם דרשות מקיימות וגם דרשות יוצרות. ואין סתירה כאן, וכן כתב סובר הר”ח אלבק[6].

ראה דוד הנשקה, סיני קב, להבחנת הרמב”ם בין דאוריתא לבין לדרבנן.

[1] ראה גליון מידה טובה גליון 3 טבת תשע”א. הרמב”ם כנראה בפסיקה ההלכה לא עקבי, אם בדרשת ריבוי ומיעוט או כלל ופרט, ראה על כך, למשל, לחם משנה הל’ שבועות פ”ז ה”ד, ובספר המפתח ברמב”ם מהדורת פרנקל, שם פ”א ה”ב, ועוד.

[2] שמעתי בשם פר’ הנשקה, שהרמב”ם עמד על כך שלא כל דבר שנלמד ביג מידות הוא דאוריתא משום שהרי בית דין גדול יכול לדרוש אחרת. וכיון שהתורה נצחית הרי מה שמן התורה הוא נצחי ולא ישתנה.

[3] וע’ לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב”ם, ע’ 38 בהערה 21 שגם במקרו הערבי באה שם המילה הארמית “מדרבנן”.

[4] הרב יקותיאל י’ נויבואר בספרו: הרמב”ם על דברי סופרים, ירושלים תשי”ז; דוד הנשקה, “על המציאות המשפטית במשנת הרמב”ם”, סיני צב )תשמ”ג(, עמ’ רכח-רלט; משה הלברטל, “ספר מצוות לרמב”ם: הארכיטקטורה של ההלכה והתיאוריה הפרשנית שלה”, תרביץ נט )תש”ן( עמ’ 356 . יעקב לוינגר עמ’ 50-36  (מתוך מאמרו של הנשקה, בתוך “מברכת משה” מאמרים לכבוד הרב רבינוביץ, מעלה אדומים תשע”ב).

[5] השגות הרמב”ן על ספר המצוות לרמב”ם, שורש שני

[6] מבוא למשנה עמ’ 53. וע’ בעמ’ 42, שהוא מצמצם את עצם החקירה.