ב”ה
השורש העשירי והאחד עשר
השורש העשירי בתרגום הרב קאפח (הכלל העשירי):
פעמים יבואו בתורה ציווים ואין אותם הציווים המצווה, אלא הקדמות לעשיית המצווה, כאלו יתאר איך ראוי לעשות אותה המצווה. דוגמה לזה אמרו: “ולקחת סולת וגו'” (ויקרא כד, ה), כי אין ראוי למנות לקיחת הסולת כמצווה ואפייתו כמצווה אלא הנמנה הוא רק אמרו: “ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד” (שמות כה, ל); והמצווה היא רק, שיהא לחם תמיד לפני ה’. אחר כך תיאר, איך יהיה לחם הזה וממה הוא נעשה ואמר שיהיה מסולת, ויהיו י”ב חלות. ועל דרך זו עצמה אין אין למנות אמרו: “ויקחו אליך שמן זית זך” (שם כז, כ), אלא מונים אמרו: “להעלות נר תמיד”; וזו היא הטבת הנרות, כמו שנתבאר ב”תמיד”.
והוסיף הרמב”ם:
אלא הזכרנוהו והערנו עליו, מפני שגם בזה כבר טעו הרבה ומנו מקצת הקדמות המצווה עם המצווה עצמה כשתי מצוות, כמו שמתבאר למי שמתבונן במניין הפרשיות שהזכיר שמעון קיארא ז”ל – הוא וכל מי שנמשך אחריו מן המזכירים פרשיות במניינם.
מה שכתב הרמב”ם על הפרשיות, בגאונים חלוקת המצוות מתחלקת גם בין “עונשין” ו”פרשיות” (פרשיות הן המצוות המסורות לציבור ולא ליחיד). ודומה לזה החלוקה שבאזהרות הרס”ג (ראה מבוא לבה”ג). לדוגמה, כל פרשת המשכן היא מצוה אחת שהיא פרשיה. כל פרשת עבד עברי ואמה הם מצוה אחת או קרבנות המוספים. אבל זה קשה שלכאורה הרי זה ההיפך, כשמונים פרשיות מונים פחות מצוות, וז”ל הרמב”ן: “ולא הבנתי במניין הפרשיות אלא הפך ממה שאמר הרב זצ”ל שהגאון יכלול דברים רבים במספר ויעשה אותם במניין ויזכרם בשם פרשה אחת. ואמנם כי דעתו בעניין מניין הפרשיות איננו מתבאר כהוגן ולא אאריך בו”.
הכלל האחד עשר:
ש לפעמים, שדין אחד שהוא מצווה אחת יש לו חלקים רבים. כגון: מצוות לולב שהיא ארבעה מינין (ויקרא כג, מ); הרי אין אומרים, שפרי עץ הדר מצווה בפני עצמה, ועץ עבות מצווה בפני עצמה, וערבי נחל מצווה בפני עצמה, וכפות תמרים מצווה בפני עצמה, לפי שכל אלו הם חלקי המצווה; שכן הוא צוה לאחדם, ואחרי איחודם תהיה המצווה לקיחת הכל ביד ביום הידוע.
ובדיוק לכך אין ראוי למנות אמרו במצורע, שהוא טהור בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכלי חרש (שם יד, ד-ה) – כשש מצוות; אלא טהרת המצורע מצווה אחת, על כל תאריה ההכרחיים בה – אלו וזולתם, כלומר התגלחת, כי כל אלה הם חלקי המצווה שהוטלה [עלינו] והיא טהרת מצורע; הינו שתהיה באופן כזה ובאופן כזה.
ודין זה עצמו הוא בהיכר שנצטווינו לעשות למצורע במצב טומאתו כדי שנתרחק ממנו, והוא: “בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא” (שם יג, מה) – כי אין כל פעולה מאלו מצווה בפני עצמה, אלא כללם הוא המצווה. והוא שנצטווינו לעשות היכר למצורע כדי שיכירהו כל רואהו ויתרחק ממנו, ודרך הכרו תהיה בכך וכך כשם שנצטווינו לשמוח לפני ה’ ביום ראשון של סוכות, וביאר שאותה השמחה תהיה בלקיחת זה וזה.
והוסיף הרמב”ם שבמצות שנאמר שהחלקים מעכבים זה את זה, כגון ארבעה מינים או לחם הפנים ולבונה, ברור שזה מצוה אחת. וכן כל מה שהתכלית לא תושג אלא על ידי כל החלקים הרי זו מצוה אחת, כגון היכר המצורע כפי שהסביר לעיל.
אבל יתכן שגם דברים שבהם נאמר שהחלקים לא מעכבים, יתכן שזו מצוה אחת. וכתב:
אך נקודת הקושי היא בדברים שאמרו בהם: “אינם מעכבים זה את זה”. כי העולה במחשבה ראשונה הוא, שהואיל וחלקים אלו כל חלק מהם אינו זקוק לחברו, יהיה כל חלק מצווה בפני עצמה, כגון אומרם: “התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת”. שכן היינו אומרים, שלבן ותכלת נמנים כשתי מצוות, לולא מצאנו עליהם מאמר מפורש במכילתא דר’ ישמעאל, והוא אומרם שם: “יכול שהן שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית – מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות”. הנה נתבאר לך, שאפילו החלקים שאינם מעכבים זה את זה, פעמים הם מצווה אחת אם העניין אחד; שהרי המטרה בציצית “למען תזכרו”, לכן נמנית כללות הדבר המביא לידי זכירה. אם כן, לא נשאר לנו לתן לב במניין המצוות לאומרם “מעכבין” ו”אין מעכבין” – אלא לעניין בלבד: אם הוא עניין אחד או עניינים רבים, כמו שביארנו בכלל תשיעי מכללים אלו שאנו משתדלים לבארם.
אבל הרמב”ן כתב שאין ראיה מהבריתא לגבי ציצית שאין מעכבים ואומרת הבריתא שזה מצוה אחת, כיון שהפירוש בבריתא הוא שזה מצוה אחת וכן מעכבין, וכדעת רבי שסובר כך. ועל הבנת הרמב”ם הקשה:
והתמה מן הרב אם לדעת המכלתא הזו התכלת והלבן אינם מעכבין זה את זה לאי זה ענין שנו שם מצוה אחת ואינם שתי מצות. וכי בא התנא הזה עכשיו למנות מאתים וארבעים ושמנה מצות עשה וללמדנו שלא נביא ענין ציצית בחשבוננו אלא למצוה אחת (יד א). זה הדבר איננו ראוי לטעות בו.
אמנם למעשה הרמב”ן לא חולק על הרמב”ם במצות ציצית, שהרי גם הבה”ג מנה רק מצוה אחת, והטעם משום שזה ענין אחד שעל ידי התכלת והלבן נזכור את מצות ה’. אבל הרמב”ן תמה על הרמב”ם לפי זה:
אבל הרב מנה התפלין שתי מצות (יב – יג). ושתים אלו נשנו משנה אחת התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה שליד אינה מעכבת שלראש ושלראש אינה מעכבת שליד. ואם נביט לעניינם הרי התפלין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והעניין בהם אחד למען תהיה תורת י”י בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה. לבד אם יטעון הרב שזה המעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפלין שני מעשים, ולא יחשבו שני מעשים שאינם מעכבים זה את זה אלו שתי מצות אף על פי שהוא מונה קרית שמע שחרית וערבית מצוה אחת (י’) והקטרת בוקר וערב אחת (כח) ושני תמידין אחת (לט):
כלומר לדעת הרמב”ם מדוע ציצית היא מצוה אחת ותפילין שתי מצוות. ואי אפשר לומר שזה בגלל המעשים השונים בתפילין שהרי זה לא גורם בדעת הרמב”ם שהרי מנה קריאת שמע וקטורת ותמידים כל אחד כשתי מצוות.
טענת הרמב”ן כלפי הרמב”ם היא מעין ממה נפשך: אם הענין קובע למה תפילין נחשבים שתי מצוות, ואם שני המעשים קובעים אם כן למה קריאת שמע ותמידין וקטרת נחשבין כמצווה אחת.
(ע’ רסיסי טל ח”א עמ’ לב) בפתיחה להלכות ק”ש כתב הרמב”ם: “מצות עשה אחת והיא לקרות ק”ש פעמים ביום”. הרמב”ן בהשגות בסוף ספר המצות חולק כתב וז”ל “ושני תמידין וקטורת בקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתים שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו”.
בכל שלשת המצות הללו, תמיד, קטורת וקריאת שמע, יש צווי מפורש בוקר וערב, בק”ש נאמר: “ודברת בם בשכבך ובקומך” (דברים ו,ז). בקרבן תמיד נאמר: “את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים” (שמות כט,לט). וכן בקטורת נאמר: “בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה” (שמות ל,ז). דעת הרמב”ם שכל אלו הן מצוה אחת ודעת הרמב”ן בכולן שהן שתי מצוות.
נמוקו של הרמב”ן דמונה את קריאת שמע שחרית וערבית שתי מצוות וכן קטורת בוקר וערב ושני תמידים, מבואר בהשגותיו בסוף ספר המצוות, שהטעם הוא משום שהן מצות שאינן מעכבות וזמנה של זו לא זמנה של זו.
בקנאת סופרים על ספר המצוות (שורש תשיעי, בד”ה “וגם הוא דבר תמוה”) הוכיח שדבר שנכפל כמה פעמים ביום לא יימנה בתור כמה מצוות, ממה שכתב הרמב”ם בשורש י”ג, שהמצוות לא ירבה מספרן כמספר הימים שתתחייב המצוה ההיא, ולכן גם מצוות אלו שהן פעמים ביום אינן אלא מצוה אחת. ונראה ששאלה זו לא קשה על הרמב”ן, דיש הבדל בין מצוה שנאמר בו זמן כולל כמו בסוכות תשבו שבעת ימים, ולא נמנה בה כל יום למצוה, לבין מצות קריאת שמע, קטורת ותמידים שבהן נאמר צווי מיוחד של ערב ובוקר.
ודעת הרמב”ם שמצות שעניינן אחד הם מצוה אחת:
הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד, כי הכוונה בציצית למען תזכרו אם כן כלל הדבר המחוייב בזכרון ימנה מצוה אחת
ובביאור המחלוקת כתב א”מ ז”ל ברסיסי טל:
בדעת הרמב”ם צריך לומר ששני המעשים קובעים רק כאשר יש שוני בין המעשים, כמו בתפילין של ראש ותפילין של יד. אבל כאשר אין שוני במעשים כמו קריאת שמע וקטורת, מאחר ועניינם אחד נחשבים כמצווה אחת, וכל שכן כאשר שתי הפעולות במעשה אחד ועניינם אחד כמו תכלת ולבן נחשבים כמצווה אחת. ובשיטת הרמב”ן, לכאורה הדבר הקובע אם זו מצווה אחת או שתים הוא אם המעשה אחד או שנים. אבל בדרך מצותיך (המצוה השלש ועשרים) מקשה על הרמב”ן מכבוד אב ואם, דגם שם שני מעשים, ומונה אותן במצוה אחת. ונראה דהרמב”ן מודה דבמקום שאין שוני בשני המעשים שהם נחשבים למצוה אחת. אלא סובר הרמב”ן שמאחר שקריאת שמע שחרית וערבית, זמנה של זו לא כזמנה של זו הם שתי מצות. כלומר הזמן אינו ענין שולי במצוה אלא דבר מהותי, וק”ש של שחרית וק”ש של ערבית הם שתי מצוות השונות בזמנן וכן שני תמידים וקטורת בוקר וערב.
בקרן אורה במנחות רוצה לומר שהמחלוקת אם תמידים וקטורת הם מצוה אחת או שתיים, זו מחלוקת תנאים. במשנה (מנחות דף מט ע”א) שנינו:
לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים; אמר ר’ שמעון: אימתי? בזמן שהיו אנוסין או שוגגין, אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים. לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים. אמר רבי שמעון: וכולה היתה קריבה בין הערבים, שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.
וכתב הקרן אורה שמחלוקת חכמים ורבי שמעון אם מקטירים בין הערביים רק פרס של הקטורת או את כל המנה היא בשאלה האם הקטרת קטורת בוקר וערב היא מצוה אחת או שתי מצוות.
אלא שלפי דבריו, הרי לגבי תמיד ודאי שמקריבים רק קרבן אחד, ואם כן שני תמידים הם שתי מצוות, ואילו קטורת לרבי שמעון היא מצוה אחת. וכן כתבו התוספות שם שההבדל בין תמידים לבין קטורת “אע”ג דגבי קטורת קרב כולה, לא דמי כלל דהתם חדא מילתא היא” וזה לא מתאים לא לרמב”ם ולא לרמב”ן שלא הבדילו ביניהם לגבי מספר המצות.
ומאחר והרמב”ם אינו מביא את דברי רבי שמעון דכולה היה קרב (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה א), משמע דסובר כחכמים, ואף על פי כן מונה קטורת ערב ובוקר מצוה אחת, ומוכח שלא כקרן אורה.
רסיסי טל:
ונראה לומר שלפי הרמב”ם דחכמים לא חולקים על רבי שמעון שהיא מצוה אחת אלא שסוברים שאף שזו מצוה אחת, עדיין אין זה מחייב להקטיר כולה בערב. ובאשר לתמידים נראה לומר לדעת הרמב”ם דכולי עלמא סברי דזו מצוה אחת, והא דלא מביא לרבי שמעון שני כבשים אם לא הקריב בבוקר כמו בקטורת, ההבדל לא כמו שכתבו התוספות דקטורת חדא מילתא משא”כ תמידים, אלא דבתמידים אי אפשר להקריב בערב שני כבשים דכתוב מפורש ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, משמע רק כבש אחד משא”כ קטורת לא כתוב כמה יקטיר. ואדרבה, בגמרא (זבחים דף קב ע”ב) משמע דמדאורייתא סגי בכזית (וכן כתב שם רש”י ד”ה אמר רבה בהקטרה דהיכל).