ב”ה
ספר המצוות, מצוה ה’ – מצות התפילה
הרמב”ם והרמב”ן נחלקו אם מצות התפילה היא מן התורה או מדרבנן. גם שיטת הרמב”ם וגם שיטת הרמב”ן צריכות בירור כפי שיתבאר. לדעת הרמב”ם צריך עיון האם “ועבדתם את ד’ אלוקיכם” זו תפילה, או שהמצוה היא העבודה וכחלק מן העבודה ישנה מצות תפילה. וגם הרמב”ן טעון בירור, האם מצות התפילה לרמב”ן כולה דרבנן, או שגם לפי הרמב”ן יש מצות תפילה בשעת הצרה.
דעת הרמב”ם:
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י”י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס”פ עקב) ולעבדו. ואעפ”י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש’ יב עמ’ רכח) אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י”י אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ’ ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ”א ח דה”ב ו):
כאמור, צריך בירור בגדר מצות התפילה לרמב”ם, האם היא פועל יוצא של מצות העבודה, או שהיא עצמה מצות העבודה. ע’ בכותרות של הרמב”ם להלכות תפילה:
הלכות תפלה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצות עשה, אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה, שנייה לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצות אלו בפרקים אלו.
הגדרת המצוה כאן היא “לעבוד את ה’ בכל יום בתפילה” – היינו המצוה היא העבודה. אבל בהלכה א’ של פרק א’ כותב הרמב”ם:
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
היינו: “שעבודה זו היא תפלה” ולא שתפילה היא עבודה. ומשמע שהתפילה היא שזה מהות המצוה והיא העבודה.
לדעת הרמב”ן הדרשה הזו היא אסמכתא בלבד, וקודם שנעסוק בקושיות של הרמב”ן על הרמב”ם מגמרות מפורשות, יש להעיר ששאלה זו לכאורה היא מחלוקת בגרסאות בגמ’ ברכות דף כ’ ע”ב:
משנה. נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. גמרא. קריאת שמע, פשיטא! מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מהו דתימא: הואיל ואית בה מלכות שמים קמשמע לן. ומן התפלין פשיטא! מהו דתימא: הואיל ואתקש למזוזה – קמשמע לן. וחייבין בתפלה דרחמי נינהו.[1] – מהו דתימא: הואיל וכתיב בה (תהלים נ”ה) ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמשמע לן.
זו גרסת רש”י שם, שכתב במשנה: “וחייבין בתפלה – דתפלה רחמי היא, ומדרבנן היא, ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים.” ובגמרא כתב: “הכי גרסינן: תפלה דרחמי נינהו – ולא גרס פשיטא, דהא לאו דאורייתא היא”. אבל התוספות כתבו:
בתפלה פשיטא כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא הוי קמ”ל דרחמי נינהו – ורש”י לא גריס ליה שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ”ע שייכי ביה ומ”מ יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה (דף לח.) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים.
וכבר הוכיח המגילת אסתר שם כשיטת הרמב”ם דתפלה מה”ת מסוגיא זו. והוסיף הרמב”ם בהלכות תפילה פרק א’ הלכה ב’:
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
השאגת אריה סימן יד דן במחלוקת זו, והקשה על הרמב”ם מגרסת רש”י. מדוע צריכה הגמרא לומר ש”רחמי נינהו” ולכן מחוייבות בתפילה, הרי יש לומר שזה משום מצות עשה. וברור שהרמב”ם גרס כתוספות. והשאגת אריה תירץ את הרמב”ם גם לגרסת רש”י אלא שמתירוצו עולה חומרא לגבי חיוב נשים בתפילה.
דקאמר טעמא משום דרחמי נינהו היינו לחייב את הנשים בכל ג’ תפלות הקבועות בכל יום מדרבנן דסד”א דה”ל מ”ע שהז”ג ולא ליחייבו אלא בתפלה א’ ביום שחיובו מה”ת ובכל נוסח שירצה שיי”ח בזה מחיוב של תורה קמ”ל משום דרחמי נינהו חייבין בכל התפלות ובנוסח שתיקנו רבנן.
לשיטתו נשים חייבות בשלש תפילות. לעומת זה לפי גרסת התוספות, אפילו אם תפילה מן התורה, לא כתוב בגמרא שנשים צריכות להתפלל שלש תפילות ביום, סיכם את הדברים הרב מלמד. פניני הלכה (תפילת נשים, פרק ב – מצוות תפילה לנשים)
לדעת רוב הפוסקים נשים שוות לגברים בחיוב תפילה, לפיכך חייבות להתפלל שמונה עשרה בשחרית ומנחה, וערבית היא תפילת רשות. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילת עמידה, וטוב שיתפללו שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ויש אומרים שנשים יכולות לצאת בתפילה קצרה, ולכן בברכות השחר ובברכות התורה כבר יוצאות ידי חובתן.
כפי שכתבנו שהרמב”ם גרס כתוספות, לכן אין מקור לחיוב נשים שלש תפילות, אלא תפילה אחת שהרי מנין התפילות הוא מדרבנן, כמו שכתב הרמב”ם בפרק א’ לאחר שהסביר את האופן שבו תפילות הפכו להיות מנוסחות, כתב בהלכה ה’:
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
ואם כן לגבי מנין התפילות הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא. ואף שזה מצוה דרבנן ניתן לפטור משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, כמו שהוכיחו התוספות בברכות הנ”ל, מהלל שהוא דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא, אבל בתפילה אחת לפחות חייבות.
וכתב מגן אברהם, על המחבר שכתב שנשים ועבדים אף שפטורות מקריאת שמע, חייבות בתפילה. וז”ב בסימן ק”ו ס”ק ב’:
מצות עשה כ”כ הרמב”ם דס”ל דתפלה מ”ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו’ אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי’ מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב”ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס’ דברכות דף כ’ ריש ע”ב ובסמ”ק כ’ שמצו’ להתפלל בעת צרה:
והנה, הרמב”ם הוסיף כאן דרשה:
ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ’ ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו.
ובספרי דברים עקב פסקא מא:
ולעבדו, זה תלמוד אתה אומר זה תלמוד או אינו אלא עבודה הרי הוא אומר (בראשית ב טו) ויקח ה’ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה
יסוד זה של לימוד תורה כמרכיב בעבודת ה’, לכאורה מחייב גם את הנשים, ובלימוד תורה יקיימו מצוות עבודה שהם נצטוו. אלא שבזה יש נפ”מ בחקירה שפתחנו בדעת הרמב”ם, האם התפילה היא העבודה או שהתפילה היא קיום במצות עבודה. אם מהות מצות העבודה היא התפילה אם כן גם תלמוד הוא חלק מן העבודה.
אם נאמר כפי שמשמע בהגדרת הרמב”ם בכותרות, שהמצוה היא “לעבוד את ה’ בתפילה”, אם כן המצוה היא לעבוד את ה’, ואם כן בתפילה שכולם חייבים, גם נשים חייבות, ובתלמוד תורה שנשים פטורות, אין הם עובדות את ה’ באופן זה. אבל אם זו משמעות מצות העבודה ולא דרך לקיים את מצות העבודה, אם כן הרי נשים יתחייבו בתלמוד מדין עבודה.
אם אנו מסבירים ברמב”ם שתפילה היא קיום במצות העבודה, יתכן להסביר כמה מקושיות הרמב”ן על הרמב”ם. והנה, הרמב”ן הקשה על הרמב”ם קושיות חזקות:
…ואין הסכמה בזה. שכבר בארו החכמים בגמרא תפלה דרבנן כמו שאמרו בשלישי שלברכות (כא א) לעניין בעל קרי שקורא קרית שמע ומברך על המזון לאחריו ואינו מתפלל והעלו הטעם בזה אלא ק”ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. ואמרו עוד (שם) ספק קרא ק”ש ספק לא קרא ק”ש חוזר וקורא ק”ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל דק”ש דאורייתא תפלה דרבנן. ובגמר סוכה (לח א) אמרו גבי תפלה דתנן ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דקתני נוטל על שולחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן. וכבר ראינו בהלכות תפלה (רפ”א) שאמר שחייב אדם מן התורה בתפלה בכל יום אלא שאין מנין התפלות ולא משנה התפלה מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצו’ עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה איננו נכון בעיני. שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקריו. ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק בעצמו ספק התפלל ספק לא התפלל אם כן לפי דבריו שלהרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן.
ואם איננה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מה”ת שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת. וכבר אמרו (סוף ר”ה) ברב יהודה דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי, לפי שהיה עוסק בתורה וסומך על מה שאמרו (שבת יא א) חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק”ש ואין מפסיקין לתפלה, שהיא דרבנן לעולם.
אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית’ עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו. ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית’ בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת. כענין ואהבת את י”י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו. ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד”א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י”י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע”ה כמו שכתוב (מ”א ח דה”ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. וכבר דרשו עוד שם בספרי רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להלן ליחיד וכאן לצבור כאן לתלמוד כאן למעשה. יאמר שנצטוינו לעבוד השם ית’ בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו. וכן זו ששנויה שם ואותו תעבודו עבודו בתורתו עבודו במקדשו פירושו לומר שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחואה שם מוסיף על עבודת המצות….
הרמב”ן הקשה על הרמב”ם מבעל קרי שקורא קריאת שמע ואינו מתפלל, ומדין ספק התפלל שאינו צריך לחזור ולהתפלל. ומכאן מוכח שהתפילה היא מדרבנן. ולדברינו אפשר לומר שכיון שהמצוה היא מצות “ועבדתם את ה”א” והתפילה היא אופן הקיום שלה. אם כן יש לומר שאף על פי שעבודה היא מן התורה, אבל אופן העבודה, על ידי תפילה זה דרבנן ולכן אומרת הגמרא שספק בתפילה הוא ספק דרבנן.
סיוע להבנה זו, שהמצוה היא העבודה, ממה שהוסיף הרמב”ם בהגדרת המצוה: “ואעפ”י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה.”, כלומר שאם זה מן הציוויים הכוללים הרי אין למנות בכלל במנין המצות כמו שכתב הרמב”ם בשורשים. אלא כיון שזה גם כן כולל מצוה של תפילה לכן אין זה ציווי כולל (וכפי שהסברנו ציווי כולל היינו ציווי שאין לו משמעות מעשית, וכאן ודאי שיש.
שאלה נוספת היא בדעת הרמב”ן, האם למסקנה יש מצוה בעת צרה וזו תפילה דאוריתא לדעת הרמב”ן או שאין מצוה בכלל?
בספר החינוך מצוה תלג כתב:
והרמב”ן ז”ל [בהשגותיו לספר המצוות מ”ע ה’] תפש עליו ואמר שהתורה לא ציותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע ולא תיחד זמן בדבר כלל, ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפלה דרבנן, והוא כמספק יאמר שהמצוה היא להתפלל ולזעוק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה. גם הרמב”ם ז”ל בעצמו כתב שאין מנין התפלות ולא מטבע התפלה מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע ביום מן התורה…
אלא שבסוף מנין המצוות הרמב”ן כותב בפירוש את דעתו:
ואתה אם תבין כל מה שכתבנו בדיני מצות עשה תראה שסלקנו מחשבונו של הרב מצות ה’ ז’ פ”ה. ומן צ”ה עד ק”ח י”ד
הרי שאם הרמב”ן מוריד ממנין המצות את המצוה, הרי שלמסקנת הרמב”ן אין מצוה להתפלל בשעת צרה.
[1] וצריך לומר שאמנם רחמי הם בקשות, אף על פי כן גם התפילה בשבתות ובימים טובים הם בגדר רחמי כמו “שבעינו מטובך” וכיו”ב.