לא. מצווה ט”ז – הקהל

ב”ה

מצוה טז- הקהל

מצות הקהל כתובה בפרשת וילך, דברים לא י-יג:

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:  בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:  הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:  וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל  הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

וכתב הרמב”ם, מצוה טז תרגום אבן תיבון:

והמצוה הי”ו היא שצונו להקהיל את העם כלו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם והוא אמרו יתעלה (וילך) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו’. וזו היא מצות הקהל. ובפרק ראשון מקדושין (לד א) עם אמרם כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הקשו בתלמוד ואמרו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים חייבות בה ובארו בסוף המאמר אין למדין מן הכללות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלומר איך יקרא ומי יקרא ואי זה דבר יקרא בשביעי ממסכת סוטה (לב א, מא א):

ובתרגום הרב קאפח: “המצווה ט”ז הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות…”. ההבדל בין שני התרגומים בולט: האם המצוה היא על להקהיל, ולכאורה היא על המלך, או שהמצוה היא על הציבור לבא ביום שני מסוכות במוצאי שמיטה.

דוקא ההלכה במשנה תורה, הלכות חגיגה פרק ג’ הלכה א’ תומכת בנוסחה של אבן תיבון:

מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת,[1] שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו’ הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו’.

הבה”ג מונה שתי מצוות, אחת במנין העשין (הילדסהיימר מ”ע קס”ג) והשני במנין הפרשיות פרשה סה. וכן ביראים שתי מצוות:

רס”ו: קריאת המלך. צוה הב”ה שיקרא ספר אלה הדברים בהקהל דכתיב בפ’ וילך (אתם נצבים) ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בבא כל ישראל ליראות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם וגו’. ותנן בסוטה פ’ אלו נאמרים בלשון הקדש פרשת המלך ותנן [מ”א א’] המלך קורא מתחלת אלה הדברים עד שמע והיה אם שמוע ומעשר תעשר עד כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך פרשת המלך עד שהוא גומר כל הפרשה. ומניין שבמלך דבר הכתוב דבר זה מדברי נביאים למדנו דכתיב ביאשיהו וישלח המלך ויאספו אליו וגו’ ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה’.

תל”ג: מצות הקהל. צוה הב”ה כשיקרא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע דכתיב בפרשה וילך מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות תקרא את התורה באזניהם וכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו וגו’ ואמרינן בחגיגה פ”א [ג’ א’] דריש ר”א בן עזריה אם אנשים באים לשמוע טף למה לתת שכר למביאיהם:

מצוה אחת על המלך, או על הציבור, והשניה על הציבור עצמו שיבא לשמוע. ואם כן שני התרגומים הם בעצם אצל בה”ג ויראים שתי מצוות שונות.

אבל הרמב”ם בפרק ג’ הלכות חגיגה הנ”ל, לא כתב שזו חובת המלך. ורק בהלכה ג’ כתב “והמלך הוא שיקרא באוזניהם”. ואולי קצת רמז גם בהלכה א’ שכתב שהצורך לקרא פרשיות מן התורה שמזרזות אותם במצות “ומחזקות ידיהם בדת האמת”. והרי תפקיד המלך הוא כפי שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ד’ הלכה י’:

ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’.

הרי שלחזק את דת האמת זה מתפקידי המלך. אבל צריך עיון האם מלך הוא לעיכובא או שרק מדרבנן צריך את המלך. פשטות ברמב”ם לא משמע שצריך מלך, שהרי רק לקריאת התורה כתב שיש דין במלך. ונפ”מ אם בבית שני נהגה מצות הקהל. ואולי יש לדון גם לימינו. (האדר”ת, הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, חותנו של הרב קוק, חיבר בעילום שם (ובהסכמתו) חוברת על מצות הקהל “זכר למקדש” בענין זה של החיוב בימינו)

מצות הקהל מבוארת במשנה סוטה מא ע”א, ושם מובא שהמלך הוא הקורא:

מתני’ פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו’ חזן הכנסת נוטל ס”ת ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכ”ג נותנה למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ושמע והיה אם שמוע עשר תעשר כי תכלה לעשר ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון

ובמנחת חינוך מצוה תרי”ב הסתפק אם יש צורך דוקא במלך לצורך מצות הקהל:

והנה מבואר בש”ס דהמלך הי’ קורא וא”י אם הל”מ כ”ה דדוקא מלך ואם אין מלך בישראל אין מצוה כלל א”כ עד שאול המלך עליו השלום לא נתקיימה מצוה זו ואפשר דל”ד מלך רק גדול שבדורו עליו היה המצוה אם לא הי’ מלך וכ”נ מצד הסברא.

ומקור הדבר שצריך מלך, ע’ לעיל ביראים רסו שכתב: ” ומניין שבמלך דבר הכתוב דבר זה מדברי נביאים למדנו דכתיב ביאשיהו וישלח המלך ויאספו אליו וגו’ ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה’.” הרי שזה רק מדברי קבלה ולא מן התורה. ובתפארת ישראל שם בסוטה פרק ז’ כתב שזה רק מדרבנן. אבל בקרית ספר על רמב”ם הלכות חגיגה כתב:

והמלך הוא שיקרא באזניהם כדכתיב תקרא את התורה הזאת ומשה מלך הוה וכתיב ביאשיהו וישלה המלך ויאספו אליו וגו’ ויקרא באזניהם את כל דברי הברית וגו’.

ומשמע שדין המלך בזה הוא מן התורה. וכן משמע בחינוך מצוה תרי”ב:

ועובר על זה בין איש בין אשה ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות בטלו עשה זה. וענשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.

וממה שכתב שהמלך עובר בעשה אם לא קורא, משמע שהחיוב של המלך הוא מן התורה. אבל התפארת ישראל על המשנה בסוטה פרק ז’ משנה ח’ כתב:

אף על גב שבתורה לא נזכר שיקרא המלך דוקא, ותו הא תינח בזמן שיש מלך, בשאין מלך מי קוראה, ונ”ל דמה שהמלך קורא זהו מדרבנן כדי ליתן כבוד לתורה, וגם כדי שיזהרו טפי במצות התורה בשיראו שגם המלך חייב לשמור מצותיה, כל שכן כל יחיד, מיהו בזמן שאין מלך לא היו מבטלין העשה אלא קורא אותה גדול שבצבור, ככהן גדול או ראש הסנהדרין:

ובתוספות יום טוב שם כתב:

והמלך עומד ומקבל וקורא – אותה קרייה ע”י מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש”י. ודקדקתי ולא מצאתיה. כי אם זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. ע”כ. אבל דבר הלמד מענינו הוא. שמשה אמר ליהושע תקרא וגו’ ויהושע מלך היה:

ואם זה נלמד מיהושע יש להעיר, האם אמנם זה בזמנו של יהושע היה מעמד הקהל בנוב וגבעון שם היתה במת ציבור. אמנם בשילה משמע בגמרא שנהגה עליה לרגל ע’ חגיגה ו’ ע”א שם דנה הגמרא על חנה למה לא עלתה לרגל. אבל אם נלמד מיהושע, הרי יהושע לא נמשך למלך אלא מלכותו היתה בגדר ההנהגה שדינה כמלכות. וכמו שכתבתי במקום אחר. וכך למד הרב קוק שהנהגת הציבור יש לה דין מלך, מיהושע. ולפי זה יתכן שגם היום שאין מלך יש לקיים הקהל, וכמו שרצה האדר”ת לחדש.

והנה, מצות הקהל היא “לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם”, האם העיקר הוא משום הלימוד או משום היראה? נפ”מ למי שאינו מבין את לשון הקדש, האם צריך לבא להקהל.. אם משום הלימוד יש לומר שאינו חייב משום שאינו יודע את לשון הקדש. והרי הקהל זה אחד מן הדברים הנאמרים בלשון הקדש. אבל אם משום היראה הרי יש לומר שאף אם אינו מבין הרי לומד ליראה על ידי עצם המעמד.

והטורי אבן בחגיגה ג’ ע”א כתב:

ותמה על עצמך מי שהוא לועז ואינו מבין בלשון הקודש הא וודאי דפטור מהקהל דהקהל אינו נאמ’ אלא בלה”ק כדתנן ריש פ”ז דסוטה (דף ל”ב) והאי אינו בילמדו ע”י ביאה זו אפי’ לעצמו ואפילו בישמעו נמי ליתא דישמעו לשון הבנה הוא כמו ולא ידעו כי שומע יוסף.

לדעתו מי שלא מבין לא חייב בהקהל, משום שהוא מבין את עצם מטרת הביאה כדי ללמוד את מה שהכהן קורא. אבל ברמב”ם הלכות חגיגה פרק ג’ הלכות ה-ו

הלכה ה

הקריאה והברכות בלשון הקדש, שנאמר תקרא את התורה הזאת בלשונה אף על פי שיש שם לועזות.

הלכה ו

וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני

, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.

הרי מפורש שבא למצות הקהל גם מי שלא יודע ולא מבין לשון הקדש.

מה שכתב הרמב”ם “כאילו עתה נצטווה בה”, זה מזכיר את מצות זכירת מעמד הר סיני, אלא שבפשטות אין מ”ע כזו, ורק הרמב”ן בהוספות ללא תעשה הוסיף את המצוה:

המצוה השני’ שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ד ט – י) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני י”י אלהיך בחורב וגו’. והכונה בזה גדולה מאד. שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד אף על פי שנתאמת אצלנו ענין נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נסוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו ולא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת. שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו.

ומצות הקהל יסודה לפי זה הוא מעין מעמד הר סיני.

והפסוק בדברים ד, י’ הוא מדבר על הקהל ועל יראה:

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

לפי זה אפשר להבין מה ענין הטף במצות הקהל. ע’ רמב”ן על התורה שם:

(יב – יג) למען ישמעו ולמען ילמדו – האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה’. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו – הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה – בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו – אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג א), האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם:

ונראה שהמחלוקת היא בפשט הפסוקים: “הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:  וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל  הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:” האם הפסוק השני, “ובניהם” מדבר על הטף המוזכר למעלה, ואז גם הטף הזה הם בגיל חינוך שיכולים ללמוד. או שזה דבר נוסף, יש אנשים, יש נשים, יש טף, ויש “בניהם” ואם כן בנים אלו הם יכולים כבר ללמוד, על כורחך שהטף מדובר שאינם בגיל חינוך.

נספח:

מדוע בסוף השמיטה, ע’ שם משמואל פרשת וילך, משום ההכנה של שנת השמיטה:

הענין מה שהי’ המלך קורא את התורה לאחר שנת השמיטה, דלכאורה הי’ יותר נכון בתחילת שנת השמיטה שיהי’ להם פנאי כל השנה ללמוד. אך הענין הוא, דהנה יש להבין עיקר ענין הקריאה שהי’ המלך קורא למה, דמה חידש להם המלך בקריאתו התורה, הלא תורה שבכתב כתובה לכל. אך הענין דהנה ברמב”ם ז”ל (פ”ג מהל’ מלכים ה”ו) שמלך לבו הוא לב כל קהל ישראל, ע”כ. וזאת היתה הכוונה בקריאת התורה ע”י המלך, מחמת שלבו לב כל קהל ישראל יכנסו דבריו בלב כל העם בעומק לבם. וזוהי כוונת ירבעם שעשה עגלים ולא הניחם לבוא לירושלים, היינו שהי’ חושש שאם יבואו לירושלים וישמעו הקריאה מרחבעם יכירו וידעו כי לו המלוכה כאשר דבריו יחדרו לתוך לבות בנ”י:

ולפי”ז יובן איחור הקריאה, שלזה צריכין מקודם הכנה רבה להכין מקום בלבם לקבל הדברים, ולזה היתה הקריאה לאחר שנת השמיטה, כי ענין שמיטה פירשו המפרשים שיהיו פנויים ממלאכתם ומעבודת האדמה להסתכל בתוך עצמם, וזאת היתה להם הכנה שיכנסו ויפעלו הדברים בעומק לבם:

שפת אמת פרשת וילך:

[תרמ”ב]

בפרשת הקהל. ישמעו וילמדו כו’ נראה שע”י מצות השמיטה זכו אח”כ לבחי’ התכללות. והוא הלשון שכ’ בקבלת התורה הקהל לי א”ה ואשמיעם את דברי. ונראה שזה הי’ שכר על שמירת שביעית שדרשו חז”ל גבורי כח בשומרי שביעית הכ’ מדבר. ומסיים לשמוע בקול דברו שזכו לשמוע ד’ ה’ אח”כ במצות הקהל שהי’ מתגלה להם מחדש אור התורה כפי מה שהי’ צריך להם אז כי מציון תצא תורה.

[1] בכמה מקומות הרמב”ם משתמש בביטוי “דת האמת”, וביניהם בהלכות מתנות עניים פרק י’ הלכה א’: “חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”.