ב”ה
מצוה כח – הקטרת קטורת
ספר המצות לרמב”ם:
והמצוה הכ”ח היא שנצטוו הכהנים להשים קטורת פעמיים ביום על מזבח הזהב והוא אמרו יתעלה (ס”פ תצוה) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. וכבר התבארו משפטי הקטורת הזאת ומתכונתה ותאר ההקטרה בה בכל יום בתחלת כרתות (ב א, ג א, ו א) ובמקומות ממסכת תמיד (ל ב, לב ב, לג א):
א.
כאן הרמב”ם כותב “שנצטוו הכהנים”. להלן במצוה לט, מצות התמיד היא “שציוונו להקריב במקדש שני כבשים”, ושם להלן בכל קרבנות המוספים כתב הרמב”ם “שציוונו” ולא שנצטוו הכהנים. וכבר הערנו על זה במצוה כה לגבי הדלקת הנרות. וכתב הגרי”ז בחידושיו הלכות כלי המקדש פרק ב’ הלכה ח’ בשם הגר”ח שחוסר כוונה שפוסל בקרבן אינו פוסל בהקטרת הקטורת. לכן הציווי הוא על הכהנים ולא על הציבור כמו בקרבן התמיד, משום שאין זה קרבן ציבור אלא חלק מעבודת המקדש.
חילוק זה מבואר גם בספר החינוך, במצוה קג כתב:
שנצטוו הכהנים להקטיר קטורת סמים פעמיים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר [שמות ל’, ז’] והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות וגו’. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשייתה והמצוה שנעשית בה בכל יום נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשייתה אינה אלא להקטיר בה, ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה, שנאמר בסדר כי תשא [שם ל’, ל”ד] קח לך סמים וגו’ על עשייתה, וכאן כתוב והקטיר עליו אהרן וגו’. אף על פי כן ראיתי למחשבי המצוות שחושבין הכל מצוה אחת, אין בזה מחלוקת ביניהם כלל, אבל יחלקו בה בענין אחר, כי הרמב”ם זכרונו לברכה ימנה קטורת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת, והרמב”ן זכרונו לברכה כתב שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו… ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, והמקטיר כדינו קיים עשה זה.
ובמצוה תא, לגבי תמידים כתב:
שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים, שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר [במדבר כ”ח, ב’], צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו’ שנים ליום עולה תמיד. ומכל מקום עיקר האזהרה לבית דין, כלומר החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ספרי כאן], ואמרת אליהם, אזהרה לבית דין.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר על הכהנים, ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד.
ב. קטורת בקר וערב מצוה אחת או שתי מצוות (נדון לעיל[1])?
הרמב”ם מנה קטורת בוקר וערב מצוה אחת כפי שמנה קרית שמע שחרית וערבית מצוה אחת (י’) (כח) ושני תמידין אחת (לט). ובשורש אחד עשר כתב הרמב”ם שלפעמים אפילו שני חלקים שאין מעכבים זה את זה נחשבים למצוה אחת כמו תכלת ולבן.
הרמב”ן בהשגות בסוף ספר המצות חולק כתב וז”ל “ושני תמידין וקטורת בקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתים שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו”.
בכל שלשת המצות הללו, תמיד, קטורת וקריאת שמע, יש צווי מפורש בוקר וערב, בק”ש נאמר: “ודברת בם בשכבך ובקומך” (דברים ו,ז). בקרבן תמיד נאמר: “את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים” (שמות כט,לט). וכן בקטורת נאמר: “בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה” (שמות ל,ז). דעת הרמב”ם שכל אלו הן מצוה אחת ודעת הרמב”ן בכולן שהן שתי מצוות.
נמוקו של הרמב”ן שמונה את קריאת שמע שחרית וערבית שתי מצוות וכן קטורת בוקר וערב ושני תמידים, מבואר בהשגותיו בסוף ספר המצוות, שהטעם הוא משום שהן מצות שאינן מעכבות וזמנה של זו לא זמנה של זו.
ובביאור המחלוקת כתב א”מ ז”ל ברסיסי טל:
בדעת הרמב”ם צריך לומר ששני המעשים קובעים רק כאשר יש שוני בין המעשים, כמו בתפילין של ראש ותפילין של יד. אבל כאשר אין שוני במעשים כמו קריאת שמע וקטורת, מאחר ועניינם אחד נחשבים כמצווה אחת, וכל שכן כאשר שתי הפעולות במעשה אחד ועניינם אחד כמו תכלת ולבן נחשבים כמצווה אחת. ובשיטת הרמב”ן, לכאורה הדבר הקובע אם זו מצווה אחת או שתים הוא אם המעשה אחד או שנים. אבל בדרך מצותיך (המצוה השלש ועשרים) מקשה על הרמב”ן מכבוד אב ואם, דגם שם שני מעשים, ומונה אותן במצוה אחת. ונראה דהרמב”ן מודה דבמקום שאין שוני בשני המעשים שהם נחשבים למצוה אחת. אלא סובר הרמב”ן שמאחר שקריאת שמע שחרית וערבית, זמנה של זו לא כזמנה של זו הם שתי מצות. כלומר הזמן אינו ענין שולי במצוה אלא דבר מהותי, וק”ש של שחרית וק”ש של ערבית הם שתי מצוות השונות בזמנן וכן שני תמידים וקטורת בוקר וערב.
בקרן אורה במנחות רוצה לומר שהמחלוקת אם תמידים וקטורת הם מצוה אחת או שתיים, זו מחלוקת תנאים. במשנה (מנחות דף מט ע”א) שנינו:
לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים; אמר ר’ שמעון: אימתי? בזמן שהיו אנוסין או שוגגין, אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים. לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים. אמר רבי שמעון: וכולה היתה קריבה בין הערבים, שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.
וכתב הקרן אורה שמחלוקת חכמים ורבי שמעון אם מקטירים בין הערביים רק פרס של הקטורת או את כל המנה היא בשאלה האם הקטרת קטורת בוקר וערב היא מצוה אחת או שתי מצוות (ולא הרחיב בדבר).
אלא שלפי דבריו, הרי לגבי תמיד ודאי שמקריבים רק קרבן אחד, ואם כן שני תמידים הם שתי מצוות, ואילו קטורת לרבי שמעון היא מצוה אחת. וכן כתבו התוספות שם שההבדל בין תמידים לבין קטורת “אע”ג דגבי קטורת קרב כולה, לא דמי כלל דהתם חדא מילתא היא” וזה לא מתאים לא לרמב”ם ולא לרמב”ן שלא הבדילו ביניהם לגבי מספר המצות.
ומאחר והרמב”ם אינו מביא את דברי רבי שמעון דכולה היה קרב (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה א), משמע דסובר כחכמים, ואף על פי כן מונה קטורת ערב ובוקר מצוה אחת, ומוכח שלא כקרן אורה.
רסיסי טל:
ונראה לומר שלפי הרמב”ם דחכמים לא חולקים על רבי שמעון שהיא מצוה אחת אלא שסוברים שאף שזו מצוה אחת, עדיין אין זה מחייב להקטיר כולה בערב. ובאשר לתמידים נראה לומר לדעת הרמב”ם דכולי עלמא סברי דזו מצוה אחת, והא דלא מביא לרבי שמעון שני כבשים אם לא הקריב בבוקר כמו בקטורת, ההבדל לא כמו שכתבו התוספות דקטורת חדא מילתא משא”כ תמידים, אלא דבתמידים אי אפשר להקריב בערב שני כבשים דכתוב מפורש ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, משמע רק כבש אחד משא”כ קטורת לא כתוב כמה יקטיר. ואדרבה, בגמרא (זבחים דף קב ע”ב) משמע דמדאורייתא סגי בכזית (וכן כתב שם רש”י ד”ה אמר רבה בהקטרה דהיכל).
ב.
ציוו הקטורת נמצא פעמיים, בסוף פרשת תצוה, ל’ ז’ כשמדובר על מזבח הקטורת:
וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם:
ובהמשך הפרק בפרשת כי תשא, ל’ לד:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה’: אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:
הרמב”ם הביא את הציווי שבסוף פרשת תצווה, משום שהרמב”ם לא מנה את מצות עשיית הקטורת וכפי שכתב בשורש י’:
השרש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. פעמים יבאו צוויים בתורה אין אותם הצוויים הם המצוה אבל הם הקדמות לעשיית המצוה כאילו הוא מספר איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא. דמיון זה… ועל זה הדרך בעצמו לא יימנה אמרו (ר”פ תשא) קח לך סמים אבל יימנה (מ”ע כח) הקטרת הקטורת בכל יום כמו שבא בו הכתוב (ס”פ תצוה) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות וכו’. וזו היא המצוה המנויה. ואמרו קח לך סמים הקדמה בצווי שהוא לבאר איך תיעשה המצוה הזאת והקטורת הזאת מאי זה דבר תהיה.
ולפי זה לא צריך למנות את עשית הקטורת, אבל הרמב”ם בהלכות כלי המקדש פרק ב’ הלכה א’ כתב שיש מצות עשה לעשות את הקטורת. וז”ל:
הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו מצות עשה שנאמר ואתה קח לך סמים וגו’, ונתפרשו בתורה ארבעה מסממניה והן: נטף, ושחלת, וחלבנה, ולבונה, ושאר סממניה הלכה למשה מסיני.
והרדב”ז שם כתב שאין עשייתו עיקר המצווה אלא הקטרתו ולפיכך הרמב”ם לא מנה עשייתה בכלל תרי”ג מצוות. אבל בקנאת סופרים על שורש י’ וכתב שזו מצות עשה אבל לא נמנית בתרי”ג מצוות. והדברים מובנים מאחר שזו מצוה שהיא הקדמה לקטורת וודאי יש מצות עשה לעשותה אבל לגבי מנין המצוות הרי היא רק הקדמה.
הרס”ג מונה את עשיית מזבח הקטורת למצוה, פרשה נה, חוץ ממה שמנה מצות עשית והקטרת הקטורת בפרשה סה.
מכל מקום הרמב”ם לא מנה את עשיית מזבח הקטורת למצוה, וכתב במצוה כ’, מצות בנין בית הבחירה:
הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים וחלק.
וגם הרמב”ן בהשגות למ”ע לג (מצות בגדי כהונה) כתב שהמזבח הוא תשמישי קדושה, ולכן אינו מצוה בפני עצמה.
אם כן יש מחלוקת בין הרמב”ם לרמב”ן האם המזבח הוא חלק מן בנין הבית, או חלק ממצות הקטרת הקטורת.
אבל לכאורה יש לומר שגם לרמב”ם מזבח הוא חלק מהבית, זה רק מזבח העולה ולא מזבח הקטורת. ויש סברא לומר שמזבח הקטורת הוא שונה והוא כלי כמו לדעת הרמב”ן: שהרי המפרשים התקשו[2] מדוע הצווי על מזבח העולה נכתב רק בפרשת תצוה ל’ א: “וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ”, ומדוע לא נכתב עם כל הכלים בפרשת תרומה. וכתב המשך חכמה שם, שמזבח הקטורת אינו דבר שהוא הכרחי למקדש, שהרי:
הלא קיימא לן שהקטורת נקטר אף אם אין מזבח, וכמו דאמר רב בזבחים דף נט, א דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואינו רק למצוה, ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה, ודו”ק..
וכן כתב הרמב”ם בהלכות תמידים ומוספים פרק ג’ הלכה ב’:
כמה מקטירין ממנה בכל יום, משקל מאה דינרין, חמשים בבוקר וחמשים בין הערבים, מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו, וקטרת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן.
והרי קטורת מצאנו שיכולה להיות קרבה במחתה בלבד. ולכן יתכן שגם לדעת הרמב”ם המזבח אינו אלא כלי ולא חלק מבנין הבית.
אמנם יתכן לומר יתר על כן, שהקטורת עצמה היא כלי ואינה קרבן. ע’ מורה נבוכים ג, מה:
וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום, בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחים ריח הקטרת, וזה ג”כ ממה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.
ורעיון זה נמצא גם בדעת זקנים מבעלי התוספות בתחילת פרשת תרומה:
שמן למאר. תימה שכל הפרשה בצרכי בנין חוץ מפסוק זה שהוא צורך שלחן גבוה ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה וי”ל ששלשתן צורך בנין הן שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן וקטרת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה וכ”ש לפני ממ”ה הקדוש ברוך הוא וכן מצינו שעל ידי הקטרת שכינה נראית דכתיב וכסה ענן הקטרת וכתיב כי בענן אראה. ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית ואף על גב דלאו לאורה הוא צריך מ”מ הוא כבוד של מעלה:
ואם כן ודאי שגם מזבח הקטורת הוא נחשב ככלי שרת כפי שכתב הרמב”ן, ולפי מה שכתבנו יתכן שגם לדעת הרמב”ם.
ובספר מצות המלך חידש לפי זה, על מה שמצאנו שאסור לעשות כתבנית ההיכל, ע’ ר”ה כד ע”א:
לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר כנגד עזרה שלחן כנגד שלחן מנורה כנגד מנורה אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה…
דין זה של האיסור לעשות מצאנו רק כלפי כלי המקדש אבל לא על קרבנות או על לחם הפנים, וע’ במקדש דוד סימן ב’. אבל בקטורת ושמן המשחה מצאנו שהתורה אסרה בלאו לא תעשו כמתכונתו, לגבי שם המשחה פסוק לג: “אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו”, ובקטורת: פסוים לז-לח: “וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה’: אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו”. והטעם לדברים הוא כמו שבארנו שאלו אין להם דין של קרבן אלא הם חלק מכלי השרת ותפקידם הוא מעין זה כפי שכתב הרמב”ם במו”נ ודעת זקנים מבעלי התוספות.
[1] וע’ גם שעור על פרשת תצווה
[2] ע’ גם פרקי מועדות, ברויאר, פרק כד, מזבח הקטורת בעבודת יום הכפורים.