נה. מצווה מ – מנחת חינוך

ב”ה

מצוה מ – חביתי כהן גדול

רמב”ם:

והמצוה הארבעים היא שצונו שיקריב כהן גדול כל יום תמיד מנחה בבקר ומנחה בערב. והיא נקראת (מתני’ מנחות נ ב, עו א, פז א, צו א ועוד) חביתי כהן גדול. ותקרא גם כן (שם נט א, ס א, עד ב, עה ב ועוד) מנחת כהן משיח. והוא אמרו יתעלה (צו ו) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לי”י וכו’. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ומתי תקרב ואיך תקרב בששי ממנחות (אלו מנחו’ עד ב – עו ב) ובתשיעי (פז א – פח ב) ובמקומות מיומא (לא ב, לג א, לד א, נ א) ותמיד (כח א, לא ב):

ע’ א”ת ערך חביתי כהן גדול:

המצוה נמנית במנין העשין^[1]7. ואף לדעת הסוברים שתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים נמנים לשתי מצוות מיוחדות^[2]8, מצות חביתי כהן גדול נמנית למצוה אחת^[3]9, מפני שעשירית האיפה באה שלימה מביתו, ואם אין לו אלא מחצה בלבד אינו מביא כלל^[4]10.

הפסוקים בויקרא ו’ יג-טז:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה’ כָּלִיל תָּקְטָר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:

וברש”י על התורה כתב:

(יג) זה קרבן אהרן ובניו – אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו’ והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו’ חק עולם וגו’ (פסוק טו)

אם כן פסוק זה כולל שתי מצוות נוספות שהרמב”ם לא מנה אותן: מנחת חינוך, שמצוה על כל כהן ביום שמתחנך לעבודה להביא עשרית האיפה. וכן מצוה על כהן גדול ביום שנמשך לכהונה גדולה להביא עשירית האיפה. וזו אותה מצוה. ובגמ’ מנחות נא ע”ב על הפסוק שהביא הרמב”ם מביאה הגמרא ברייתא:

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה’ ביום המשח אותו יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת”ל אשר יקריבו לה’ אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו כהנים הדיוטות אתה אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כ”ג אמור הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות.

וז”ל יראים תמז מגדיר במצוה זו גם מנחת חינוך של כהן וגם עשירית האיפה של כהן גדול כל יום:

עשירית האיפה חביתים. צוה הב”ה ביום שמתחנך כהן לעבודה וכהן גדול לעולם בין נעשה כהן בריבוי בגדים או בשמן המשחה שיביא עשירית האיפה למנחה חביתים דכתיב בפ’ צו את אהרן זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב על מחבת בשמן וגו’… ביום המשח ביום שנמשח מביא עשירית האיפה לעולם או אינו אלא ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק ת”ל מנחה תמיד הא מה אני מקיים ביום המשח מיום שנמשח מביא עשירית האיפה לעולם.

וצ”ב מה שמשמע בדבריו שכהן גדול מקריב ביום שנמשך מנחה אחת לחינוכו שאותה ממשיך גם בימים הבאים, אלא שלשונו זה מפורש כך בתורת כהנים. אמנם זה שכהן שלא עבד מעולם שנתמנה לכהן גדול מביא שלש מנחות, מבואר ברמב”ם הלכות כלי המקדש פרק ה’ הלכה יז:

כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כ”ג ה”ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח”כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כ”ג, ואח”כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ”ג שמקריב בכל יום כמו שיתבאר ומעשה שלשתן שוה הוא.

ואם כן מנחת חינוך של כהן גדול שונה ממנחת חביתין שלו. ע’ מנחות עח ע”א מפורש שמביא שלש^[5]:

אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה – צריך שתי עשרונות האיפה, אחת להמשחו ואחת לחינוכו; מר בר רב אשי אמר: שלש. ולא פליגי: הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט.

וע’ רמב”ם כלי המקדש פרק ה’ הלכה יז:

הלכה יז

כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כ”ג ה”ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח”כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כ”ג, ואח”כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ”ג שמקריב בכל יום כמו שיתבאר ומעשה שלשתן שוה הוא.

הרי ברור שלש שלש מנחות חביתין.

ובקנאת סופרים כאן הקשה על הרמב”ם: “איני יודע למה לא באר הרב כאן מנחת כהן הדיוט שגם היא נכללה במצווי הכתוב זה קרבן אהרן ובנין והיא הנקראת מנחת חינוך”. ובמשנה תורה הביא הרמב”ם מצות חביתי כהן גדול בריש הלכות תמידין ומוספין, ולא בהלכות כלי המקדש שם הביא דין זה.

רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק ה הלכה טז:

אין הכהן עובד תחלה וכן כ”ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי’ ביום המשח אותו, ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה.

האם מנחת חביתין של כהן גדול היא קרבן יחיד או קרבן ציבור?

נפ”מ לכהן גדול ביום הכפורים שמת או נטמא וצריך כהן אחר למלא את מקומו. אם זה קרבן יחיד, לכאורה אינו יכול להקריב, אך אם זה קרבן ציבור הרי יכול להקריב. וכן נפ”מ אם יכול להקריב כשרוב הציבור טמאין. אם זה קרבן ציבור הרי זה קרב בטומאה, מה שאין כן אם זה קרבן יחיד.

לכאורה זה קרבן יחיד, שהרי הכהן הגדול צריך להביא מביתו, ע’ רמב”ם הנ”ל בפ”ה הט”ז. אבל לשון הרמב”ם בספר המצוות “והמצוה הארבעים היא שצונו שיקריב כהן גדול”, ומשמע שזה חובה על הציבור, והציבור הוא שצריך לדאוג שכהן יביא. וכן בספר החינוך מצוה קלו: “שנצטוינו שיקריב הכה”ג מנחה”. ובשאר מצוות כתב הרמב”ם בלשון יחיד. ע’ מצוה כד: “והמצוה הכ”ד היא שנצטוו הכהנים לבד לרחוץ ידיהם ורגליהם”, “והמצוה הכ”ה היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות” ” והמצוה הכ”ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל” – וכאן כתב “שצונו שיקריב כהן גדול”, “והמצוה הפ”ט היא שצוה הכהנים לאכול בשר קדשים”.

ולכאורה איך אפשר לומר סברא שזו קרבן ציבור, ודאי שזה קרבן יחיד? וכן במשנה תמורה יד ע”א שנינו מפורש:

יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה א”ר מאיר והלא חביתי כ”ג ופר של יוה”כ קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע.

אלא שכבר בגמרא מצאנו אפשרות שמנחת חביתין היא קרבן ציבור, בדעת ת”ק של אותה משנה.

הגמרא ביומא מט ע”ב שואלת:

איבעיא להו שחט ומת מה הוא שיכנס אחר בדמו מי אמרינן בפר ואפילו בדמו של פר או דילמא בפר ולא בדמו של פר…

ובע”ב שם:

ותיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה היא וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא אמרי תלמידיך אמר רב עמרם חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא דתנן אמר לו רבי מאיר והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה לאו מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור…

וע’ שם שהגמרא דוחה אפשרות זו שחביתי כהן גדול הם קרבן ציבור^[6]. ואומרת הגמרא שאי אפשר לדייק כך “מכלל דאיכא למ”ד דציבור”, והוכיחה מברייתא. ולפי זה אין זה אומר שלת”ק זה קרבן ציבור.

ע’ ריטב”א יומא נ’ ע”א:

לאו מכלל דאיכא מאן דאמר דציבור הוי. וא”ת והיאך יכול לומר כן בחביתי כהן גדול דהא משלו הן באין ואין בהם שום כפרה לאחיו הכהנים והרי הן כאלו (הן) של אהרן דהוי קרבן יחיד לכולי עלמא כדאיתא לקמן, וי”ל דכיון שקריבין בתוך התמיד כדאיתא בפירקין דלעיל (ל”ג א’) חשיב קרבן ציבור, ועוד דאמרינן בפרק התכלת (מנחות נ”א ב’) כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל ציבור, כך תירצו בתוספות.

ואם כן יש בהם צד של ציבור.

ובעצם, זה צריך להיות קרבן יחיד גם מטעם נוסף, שהרי לכאורה זה מקביל למנחת חינוך של כהן הדיוט, אלא שכהן הגדול הוא מקריב אותה כל יום. וע’ רש”י על התורה נראה שלא צריך להיות הבדל בין חביתים של כהן גדול שעובד פעם ראשונה ושאר הימים, ע’ רש”י על הפסוק בויקרא פרק ו’ פסוק יג שהבאנו לעיל: “זה קרבן אהרן ובניו – אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו’ והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו’ חק עולם וגו'” משמע שכהן גדול ממשיך להקריב כל יום מה שהקריב בפעם הראשונה כשהתחיל לעבוד ככהן הדיוט (מצות המלך).

אמנם במשנה למלך הלכות קרבן פסח פרק א’ הלכה ג’, לגבי הקרבה בבמה גדולה, שחובות של יחיד לא קרבות עליו, מסתפק בזה:

וכן אני מסתפק בחביתי כ”ג ופר ואיל שהיה מביא ביום הכפורים דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא בריש פ”ב דתמורה ובפ”ק דיומא (דף ז’) ולפי זה לא קרבו בשום במה ומשמעתין דפרת חטאת מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה במנחה דהא איכא חביתין והדבר צריך תלמוד:

לכאורה זו מחלוקת במשנה מנחות נא ע”ב אם מנחת כהן גדול היא קרבן יחיד או קרבן ציבור:

מתני’ לא מינו כהן אחר תחתיו משל מי היתה קריבה ר”ש אומר משל ציבור ר’ יהודה אומר משל יורשין ושלימה היתה קריבה.

לכאורה בזה המחלוקת. וע’ בריטב”א לעיל שאכן ציין משנה זו כדי להסביר את הה”א שמנחת חביתין היא מנחה של ציבור.

עוד ניתן ללמוד בענין זה מהסוגיה בסוף זבחים קי”ח ע”א הדנה בבמה גדולה ובמה קטנה. וע’ א”ת ערך במה:

שני סוגי קרבנות היו קרבים בבמה גדולה – קרבנות צבור וקרבנות יחיד. בקרבנות צבור נחלקו תנאים: חכמים סוברים כל קרבנות הצבור היו מקריבים באהל מועד שבגלגל, וכן בכל במה גדולה, ור’ שמעון סובר שלא הקריבו מקרבנות חובה אלא כשהם כעין הפסח, שנאמר בזמן גלגל: ויעשו – בני ישראל – את הפסח, ללמדך שכל שהוא כעין פסח קרב, והן חובות שקבוע להן זמן, שיש כיוצא בהן נדבה, כגון תמידים ומוספים, שהם עולות, ופסחים, שבכל ימות השנה הם שלמים, יצאו שעירי רגלים וראשי חדשים, שאף על פי שקבוע להם זמן, הרי הם חטאות, ואין חטאת באה נדבה, ויצאו בכור ומעשר בהמה, שאף על פי שהם שלמים, הם חובות שאין קבוע להן זמן

שואלת הגמרא שם בזבחים שם: “ולוקמא במנחת חובה דהא איכא חביתין, קא סבר אין מנחה בבמה”. ופרש”י שם: “ונוקמה נמי במנחה – דמשכחת לה כאן מנחת נדבה בקטנה ובגדולה עודפת מנחת חביתין שהיא חובות הקבוע להן זמן בכל יום”. וע’ שם תוספות ד”ה תתרגם.

אם הגמרא טוענת שיתכן שמנחת חביתין תקרב בבמה גדולה הרי שזה קרבן ציבור! וע’ אור שמח הלכות קרבן פסח פרק א’ הלכה ג’ שכתב על כך:

אבל כולה שמועה זו אזלא לר’ שמעון דאיהו סבר (זבחים קי”ז ע”א) דלא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן, ור’ שמעון אמר בסוף פרק התכלת (מנחות נ”א ע”ב) לא מינו כהן אחר תחתיו [במת הכה”ג] ר”ש אומר משל צבור, ומפיק מקרא, חק עולם, משל עולם, א”כ לדידיה איכא מנחת חביתין דאתיא משל צבור, והוי קרבן צבור, לכן איתא ביחיד ובצבור, ביחיד כשהכה”ג מקריב, ובצבור כשהציבור מקריב.

לפי זה המסקנה היא שמנחת חביתין היא קרבן יחיד.

אבל יש להביא עוד ראיה שיש במנחת חביתין גם גדר של קרבן ציבור, במשנה במנחות נ’ ע”ב שכשממנים כהן גדול תחת זה שמת, אין צריך עשירית האיפה אלא יוצא ידי חובה במה שהראשון הקריב:

מתני’: חביתי כ”ג לא היו באין חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים כהן שמביא מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם (מחצה) וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין.

אם מקריב מחצה ומחצה אבד, הרי שמקריב רק את של בין הערביים. ומשמע שבבוקר לא הקריב. ואם זה קרבן יחיד, ודאי שצריך להביא שוב משלו, ומדוע הדיון הוא רק על מה שמקריב לפני תמיד של בין הערביים? אבל אם זה של ציבור, הרי יש לומר שהציבור הוא צריך לצאת ידי חובה והוא אכן יצא ידי חובה.

האם מנחת חינוך מעכבת?

הרב קאלישר בדרישת ציון, שם דן באפשרות להקריב בזמן הזה, משום שטומאה דחויה בציבור. ודן על אפשרות שיהיה כהן גדול, כיון שצריך ציץ על מצחו כדי לכפר על הטומאה. וכתב בהוספות למאמר קדישין (שם מתכתב על הדבר עם רע”א) בתשובתו לר’ אליהו גריידיץ:

עוד הביא הרב נרו יאיר הערה נכונה מדקיימא לן ברמב”ם פרק ה’ מהלכות כלי המקדש’ הלכה ט”ז דאסור לכוהן לעבוד עד שיחנכוהו במנחת חביתין ואיך יתנכו אותו הא חביתין’ אינו קרבן ציבור ואין דוחה הטומאה.

ועל זה כתב הרב קאלישר, שבדיעבד כשר, כפי שכתב המשנה למלך כלי המקדש פרק ה’ הלכה טז. וכמו ביום הכפורים שמקריב בלא מנחת חביתין כיון שקרבן הציבור תלוי בזה, הוא הדין לגבי הקרבה בזמן הזה.

לכאורה יש להביא ראיה מיום הכפורים שכהן שלא יכול להמשיך את העבודה, בא אחר תחתיו, ע’ לעיל מרמב”ם. וע’ מקדש דוד ח”ב סימן ל’ שדן לגבי יום הכפורים, איך כהן גדול מתחיל לעבוד בלא עשירית האיפה. וכתב שאין צריך מנחת חינוך כיון שהיא קרבן יחיד וכן אולי הכהן שממלא את מקומו אינו כהן גדול גמור ולכן אין צריך עשירית האיפה, או שכן מקריב את מנחת חביתין אע”פ שזה קרבן יחיד, כיון שמעכב את עבודת יום הכפורים לכן מותר להקריב גם ביום הכפורים. אבל לכאורה ההבנה היא ש”עבדתו מחנכתו” היא הסבר מדוע לא צריך מנחת חביתין (וכן נראה שהבינו התוספות במנחות ע”א ע”א)^[7].

אלא שענין זה הוא ביומא יב ע”א:

ומתקינין לו כהן אחר פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו אמר רב אדא בר אהבה באבנט הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט אלא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר אמר אביי לובש שמונה ומהפך בצינורא…

וכתב רש”י שם:

במה מחנכין אותו – הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בארבעה בגדים היא, ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול מעולם, והיכן יצא מהדיוטות, שתהא עבודת היום נעשית בכהן גדול?

אם כן לפי רש”י ביומא אין ה”א בגמרא שעבודתו מחכנכתו היא במקום מנחת החינוך, אלא שאלת הגמרא היא איך יהיה ניכר שהוא כהן גדול. ואולי צריך חינוך, במקום ריבוי בגדים שבעה ימים.

1. ⁷ . סהמ”צ מ”ע מ; החינוך מצוה קלו; סמ”ג עשין קצד, ועי”ש קפו. ↑
2. ⁸ . עי’ רמב”ן בהשגות לסהמ”צ שורש ט, וע”ע תמידין מחלוקת ראשונים. ↑
3. ⁹ . החינוך שם, ועי’ דרך מצותיך להמל”מ ח”א מצוה כג וקנאת סופרים לסהמ”צ מ”ע מ. ↑
4. ¹⁰ . דרך מצותיך שם וקנאת סופרים שם. ועי’ להלן: הסולת. ↑
5. וצ”ע שהכסף משנה הביא רק ירושלמי לראיה לרמב”ם. וע’ הר המוריה שהעיר כך. ↑
6. ולטעמיך דקתני אמר לו רבי יעקב והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה וחגיגה דקרבן צבור ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה מכלל דאיכא למאן דאמר דיחיד אלא לתנא קמא קא מהדר ליה דשמעיה דקאמר קרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אמר לו רבי מאיר קרבן יחיד כללא הוא והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת הטומאה ואמר לו רבי יעקב קרבן צבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה וחגיגה דקרבן צבור הוא ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור ↑
7. וע’ תוספות מנחות עח ע”א:

   “אחת להמשחו לחביתים ואחת לחנוכו לעבודת כהן גדול – מר בר חייא אמר שלש כדמסיק בשלא עבד עבודה כשהוא הדיוט דאיכא אחת לחנוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחנוכו לעבודת כ”ג ואחת לחביתין ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולא מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפרק קמא דיומא (דף יב.) בעי אם אירע פסול בכהן גדול במה מחנכין את השני ביום הכיפורים.” ↑