סו. מצווה נז – פסח שני

ב”ה

ספר המצות, עשה נז – פסח שני

ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה נז

והמצוה הנ”ז היא שצונו לשחוט פסח שני מי שנמנע ממנו פסח ראשון והוא אמרו יתעלה (בהעל’ ט) בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו. ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשרש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה, ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חלקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי נאמר בעצמו ופסקה ההלכה שהוא צווי נאמר בעצמו. ולכן ראוי למנות אותו בפני עצמו. ובגמר פסחים (צג א) אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי ר’ נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני ר’ חנניה בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שניהם. ושאל התלמוד ואמר במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ור’ נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא. הנה כבר התבאר מה שרמזנו אליו. ושם (צג ב) אמרו הילכך הזיד בזה ובזה, כלומר שלא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון, דברי הכל חייב. שגג בזה ובזה דברי הכל פטור. הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ורבי נתן חייב ולרבי חנניה בן עקביא פטור. וכן כשהזיד בראשון והקריב השני הוא חייב לרבי לפי שאין לדעתו השני תשלומין לראשון. וההלכה בזה כלו כרבי. וזאת המצוה אין הנשים חייבות בה. שכבר התבאר שם (עט ב, צא ב) שהאשה בשני רשות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג”כ בגמר פסחים (עט – פא א, צ ב – צו א):

רבי דניאל הבבלי הקשה לרבי אברהם בן הרמב”ם, בשו”ת מעשה ניסים סימן ז’:

שאלה כבר עשה ז”ל פסח שני מצוה בפני עצמו, וסמך בזה על סברת רבי, כי פסח שני רגל בפני עצמו ולא תשלומין דראשון הוא, ולפי הסברה הזאת ראוי כי יתחייבו בפסח שני כל המחויב בפסח ראשון מן מצות עשה ומן מצות ל”ת, וזה מחייב בפסח שני שיהיה נפרד במנין כאשר הוא נפרד בפסח ראשון, וראיתיו ז”ל לא יפריד במנין מצוות פסח שני כ”א שתים, והמה לא ישאירו ועצם לא תשברו בו (לא תעשה קכא, קכב), והיה ראוי שיפריד אכילת מצה, כמו שהיא נפרדת בפסח ראשון, ושאר המצוות הדבוקים בו.

“שאר מצוות” ששאל עליהם, הם לדוגמא לא תעשה לאכול ממנו נא כי אם צלי אש, ברמב”ם בלא תעשה קכה ועי”ש עד ל”ת קכח. ולפחות לגבי מצות עשה, לפי מה שהסברנו בשעור הקודם הדברים ברורים: גם מצות מצה בפסח ראשון שעם הקרבן היא מצוה נפרדת ממצות בערב תאכלו מצות, ופסח מצה זו ומרור נמנות כמצוה אחת גם בפסח ראשון וגם בפסח שני.

ונראה שזו כוונתו של רבי אברהם בן הרמב”ם בתשובתו:

איך יתכן לבעל חכמה שיחשוב זה, או לעלות במחשבה אופן שיאפשר זה עם ברור הנראה בטולו. כי אכילת מצה לא תמנה בלילי חמשה עשר בניסן מצד הפסח כלל, כי הוא בהתבוננות לפסח הנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו מנמשכי המצוה, כאשר הוקדם לפני זה. – אמנם נמנית מפורדת למאמר הכתוב בלילי חמשה עשר בניסן בערב תאכלו מצות, ולא נאמר בדומה לזה בלילי חמשה עשר באייר, ואם כן איך יצוייר לבעל שכל, כי יתחייב אכילת מצה בפסח שני מצוה בפני עצמה, בעבור מאמר הכתוב ככל חקת הפסח יעשו אותו.

ועל ראית הרמב”ם מהא דפסח שני רגל בפני עצמו, כתב רבי דניאל הבבלי:

ועוד כי מדברי רבי שני רגל בפני עצמו לא נראה לי ללמוד ממנו כי מצותו אחרת מראשון, כי כמו שאין הכרח מסברת ר’ אושעיה האומר בשבעת ימי החג שכולם תשלומין זה לזה אף על גב דלא חאזי בראשון חאזי בשני, כי המה שבע מצות, כן אין הכרח לשטת רבי כי יהיה שני מצוה בפני עצמו, כי סברת רבי בפסח היא סברת ר’ אושעיה בשבעת ימי החג. כי הנפקא מינה מסברתו לגר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שהגדיל בין שני פסחים לר’ חייבין בשני ר’ נתן אומר כל הזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכזה יוצא ממחלוקת ר’ אושעיה ור’ יוחנן, ר’ יוחנן אומר כולם תשלומין לראשון, ור’ אושעיה אמר כולם תשלומין זה לזה, מאי ביניהו אמר ר’ זירא חגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא ביניהו,

על שאלה זו לא ענה רבי אברהם בן הרמב”ם, ואולי משום שהתשובה פשוטה, ע’ חגיגה דף ט’ ע”א בנוגע לשבעת ימי החג. אבל אין שם לשון “רגל בפני עצמו” אלא המחלוקת היא אם כולם תשלומין לראשון או תשלומין זה לזה.

לרמב”ם יש קשר בין שאלת הכרת על פסח שני ובין השאלה האם הוא רגל בפני עצמו. כך מבואר בגמרא שהביא הרמב”ם. מחלוקתם היא בביאור הפסוקים (במדבר ט ו-יד)):

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה’ לָכֶם: פ (ט) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’: (יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: (יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: (יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה’ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

ואומרת הגמרא בפסחים צג ע”א:

ושלשתן מקרא אחד דרשו: (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה. רבי סבר: (במדבר ט) וחדל לעשות הפסח ונכרתה – דלא עבד בראשון, אי נמי (במדבר ט) קרבן ה’ לא הקריב במעדו, בשני. וממאי (דהא) [דהאי] חטאו ישא כרת הוא? קסבר, מגדף היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם (ויקרא כד) ונשא חטאו, וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם, מה להלן כרת אף כאן נמי כרת. ורבי נתן סבר: (במדבר ט) וחדל לעשות הפסח ונכרתה, דהאי כי לשון דהא הוא, והכי קאמר רחמנא: דהא קרבן ה’ לא הקריב במעדו בראשון. האי חטאו ישא מאי עביד ליה, קסבר: מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר האי חטאו דהתם מהאי חטאו דהכא, מה הכא כרת אף התם כרת. ורבי חנניא בן עקביא סבר: וחדל לעשות הפסח ונכרתה, אי קרבן ה’ לא הקריב במועדו בשני. והאי חטאו ישא מאי עביד ליה? כדאמרן. הלכך: הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב, שגג בזה ובזה דברי הכל פטור, הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולרבי נתן מחייבי, לרבי חנניא בן עקביא פטור. שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב, לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור.

לפי רבי, הפסוק “והאיש אשר הוא טהור…” מדבר גם על פסח ראשון וגם על פסח שני. לדעת רבי נתן הפסוק מדבר רק על פסח ראשון. ולפי רבי חנניא בן עקביא, זה תנאי, שחייב כרת על הראשון רק אם לא עשה את השני.

ולכן, הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב, שגג בזה ובזה דברי הכל פטור, הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולרבי נתן מחייבי, לרבי חנניא בן עקביא פטור. שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב, לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור.

מתוך הפסוקים עולה, שחיוב הכרת הא משום שלא הקריב קרבן ה’ “במועדו”: ו”ְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה’ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ”. עיקר המחלוקת בין רבי ורבי נתן היא אם אפשר ליחס את המילה “במועדו” הכתובה בפסוק לפסח שני. ולשניהם אין חיוב כרת אלא על פסח שנעשה “במועדו”, אלא שלרבי פסח שני הוא מועדו ולרבי נתן ארבעה עשר לחודש השני אינו מועדו.

לכן, אם נאמר שפסח שני אינו אלא תשלומים אם כן פסח ראשון הוא המחייב הקרבת פסח שני ואם כן ודאי לא שייך לומר על פסח שני במועדו. אבל אם נאמר שפסח שני רגל בפני עצמו אפשר לומר שבמועדו מוסב על פסח שני.

לרבי הסובר שפסח שני נקרא מועדו, ולכן אם שגג בראשון והיה מזיד בשני חייב כרת על השני. אבל לרבי נתן פטור כיון שאין כרת על פסח שני. ולכאורה פשט הפסוקים הוא כשיטת רבי שהרי האנשים שבאו אל מרע”ה טענו: “למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד’ במועדו בתוך בני ישראל” כלומר הם בקשו להקריב את קרבן ד’ במועדו דוקא. ואפשר לומר שכאשר הקב”ה נענה להם, כפשטות הכתוב, התשובה היתה שיקריבו בי”ד לחודש השני וזה נקרא במועדו.

והנה, ברמב”ם בהלכות קרבן פסח (פרק ה’ הלכה א’) כתב:

מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים, ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת.

מה שכתב הרמב”ם “לפיכך חייבין עליו כרת”, פירושו, כיון שהוא רגל בפני עצמו, לכן יש כרת, משום שזה “מועדו” שכתוב שאם לא מקריב במועדו יש כרת. ומה שתלה שדוחה שבת במה שהוא רגל בפני עצמו, היינו משום שפסח שני דוחה שבת משום שכתוב במועדו. ע’ פסחים עז ע”א:

דתנו רבנן (ויקרא כג) וידבר משה את מעדי ה’ מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו במועדו במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות ציבור מניין שנאמר (במדבר כט) אלה תעשו לה’ במועדיכם.

ולכן יש לנו כלל, ביומא (דף נ ע”א) “נקוט האי כללי בידך כל שזמנו קצוב דוחה שבת”. אבל לשיטת רבי נתן שלא כתוב במועדו על פסח שני, פסח שני דוחה את השבת משום שנאמר “ככל חוקת הפסח יעשו אותו” (ע’ יומא נא ע”א) וזה לימוד אחר שדוחה את השבת.

אם כן מה שפסח שני דוחה שבת, גם כן תלוי במה שנאמר שם במועדו. וזה תלוי אם פסח שני רגל בפני עצמו או אינו אלא תשלומין. אם הוא תשלומין ודאי שאינו מועדו, אבל אם הוא רגל בפני עצמו הוא נחשב מועדו, ולכן יש חיוב כרת רק אם פסח שני הוא רגל בפני עצמו.

כתב הרמב”ם בהלכות קרבן פסח, פרק ה’ הלכה ב’:

כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה’ במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע”פ שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת.

השגת הראב”ד: מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד. א”א שנה זה במשנתו כרבי, ור’ נתן ור’ חנינא בן עקביא פליגי עליה.^[1]

השגת הראב”ד: אע”פ שהזיד בשני. א”א עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני.

כוונת הראב”ד בהשגתו השניה היא, שהנימוק שכתב הרמב”ם למי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה והזיד בשני דאינו חייב כרת “שכבר נפטר בפסח ראשון” קיים גם לגבי שגג או נאנס בראשון והזיד בשני, שהרי גם זה נפטר בפסח ראשון מן הכרת. ועיין ירושלמי על המשנה:

טמא לנפש, אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מניין ת”ל איש איש ריבה, עד כדון כר’ עקיבא. כר’ ישמעאל תני ר’ ישמעאל לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השיני אף אני ארבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני.

פירש קרבן העדה:

עד כדון כר”ע. שהוא דורש כפל לשונות שבתורה שהן ריבויים. כר’ ישמעאל. דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מניין לרבות שוגגין ואנוסים שעושין את השני, ומשני תני ר”י לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. דגברא לא חזי.

כלומר, לפי הירושלמי שוגג ואנוס דינם שווה לדינם של מי שהיו טמאים או בדרך רחוקה מריבוי או מהצד השוה, ואם כן השגת הראב”ד חזקה, שאין להבדיל בין שוגג ואונס לבין מי שהיה טמא או בדרך רחוקה.

ואם כן צריך עיון, מדוע הרמב”ם מבדיל בהלכה בין שגג בראשון ובין היה טמא בראשון, ומדוע מי שהיה טמא בראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת, לשיטת הרמב”ם שפסק כרבי?

הסבר הדבר הוא על פי הרמב”ם בפירוש המשניות על פרק ט’ משנה א’, וכפי שכתב הכסף משנה שם. במשנה שם נאמר:

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת:

וכתב הרמב”ם:

אם היה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר מפסח ראשון שבו נאמר כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת. ואם שגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, לפי שנ’ בתורה שכל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא וכו’, וזהו ענין אמרו כאן אלו פטורין מן ההכרת ואלו חייבין.

הרי שהרמב”ם מחלק בין טמא ובין דרך רחוקה: מי שהיה טמא נדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת, ואינו חייב כרת על פסח ראשון כיון שהיה טמא. לעומת זה מי שהיה בדרך רחוקה והוא “לא עשה פסח כלל”, חייב כרת.

אבל קשה, והרי בפסח שני לרבי נאמר כרת! והרי הרמב”ם פוסק כמותו, וכפי שהעיר הראב”ד בהשגה הראשונה?

ונראה שכוונת הרמב”ם בפירוש המשניות במה שכתב שבמי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה לא נאמר כרת, שהדברים מוסבים על תחילת הפרשה (ט’ י-יג):

דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לד’: בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו: לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ד’ לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא:

הרי שעל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה לא כתוב בפרשה כרת כלל, רק על איש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, ואף לרבי שסובר ש”כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו” היינו פסח שני, הרי הכרת הוא רק למי שהיה טהור בפסח ראשון ולא עשה אותו. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון לא כתוב בו כרת כלל. (ובירושלמי שמשווה טמא ואנוס למי שהיה בדרך רחוקה, צריך לומר שמשווה רק לענין חיוב פסח שני ולא לעניין כרת)

והסברא להבדיל בין טמא ומי שהיה בדרך רחוקה, נבין אם נדייק ברמב”ם בפירוש המשניות:

ואם שגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, לפי שנ’ בתורה שכל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא וכו’.

כלומר הכרת בא משום שלא עשה את הפסח כלל, לא בראשון ולא בשני, אף על פי שבראשון היה אנוס ולא שייך עונש על האונס, אבל אחרי שבשני הזיד, חייב כרת על שלא עשה בראשון ולא בשני. יתר על כן: הרמב”ם לא הביא את הפסוק שלומדים ממנו כרת בפסח שני, “חטאו ישא”, אלא הביא את הפסוק של כרת בפסח ראשון.

ונראה דהרמב”ם ס”ל כך: דמה שכתוב “כי קרבן ד’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא” אין הכוונה שבמילים חטאו ישא נאמר עונש שהוא כרת, אלא שהלמוד מגזירה שוה בא לומר שיש כאן עון של כרת וממילא נכלל בראשית הפסוק “והאיש אשר הוא טהור וכו’ ונכרתה הנפש ההיא מעמיה” ופסוק זה מוסב גם על שוגג ואנוס בראשון שהזיד בשני ולא עשה פסח כלל. ולפי זה מובן ההבדל בין מי שהיה טמא או בדרך רחוקה לבין שוגג ואנוס. משום ששוגג ואנוס בפסח ראשון הוא בר חיובא אף על פי שהיה שוגג או אנוס, מה שאין כן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה שהוא לאו בר חיובא כמבואר בתחילת הסוגיה שם^[2]. ועל כורחך אי אפשר לומר שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה חייב כרת משום שלא עשה לא את הראשון ולא את השני, דבראשון לא היה בר חיובא. לפי זה יוצא שגר שהתגייר בין פסח ראשון לפסח שני אם הזיד ולא עשה פסח שני אינו חייב כרת, דדומה למי שהיה טמא או בדרך רחוקה שלא היה בר חיובא בפסח ראשון.^[3]

1. וכתב הכסף משנה:

   טעמו לומר דבשלמא בהזיד בראשון ושגג בשני דפסק חייב ניחא דפסק כרבי ור’ נתן דרבים נינהו אלא בשגג בראשון והזיד בשני קשה אמאי פסק כרבי דמחייב דהוי יחידאה לגבי ר’ נתן ור”ח בן עקביא. ↑

2. דבר זה הוא במחלוקת בריש הפרק (דף צב ע”ב):

   איתמר: היה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו. רב נחמן אמר הורצה, רב ששת אמר: לא הורצה. רב נחמן אמר הורצה – מיחס הוא דחס רחמנא עליו, ואי עביד – תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, מידחא דחייה רחמנא כטמא.

   וברמב”ם הלכות קרבן פסח פרק ה’ הלכה ג’ פסק שלא הורצה ועושה פסח שני, היינו שהוא אינו בר חיובא כלל. ↑

3. ובמנחת חינוך הדבר פשוט לו שחייב כרת, אך בהערות של הוצאת מכון ירושלים נשאר בצ”ע על זה. ↑