סט. מצוה ס"א – קרבן תמים | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

מצוה סא – קרבן תמים

רמב”ם מצוה סא:

והמצוה הס”א היא שצונו שיהיה כל קרבן שנקריבהו שלם במינו תמים מן המומין שבאו בכתוב (אמור כב) ואמרה הקבלה שהן מומין והוא אמרו יתעלה (שם) תמים יהיה לרצון. ולשון ספרא תמים יהיה לרצון מצות עשה. וכבר הביאו (מנחו’ פז א) ראיה על היות יינות הנסכים ושמניהם והסולת בתכלית הטוב והנקיות מן ההפסד מאמרו (פינחס כח) תמימים יהיו לכם ונסכיהם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני ממנחות (פג ב, פה – פז א):

בפרשת אמור, כב, כא: “וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ”. הכסף משנה ציין לספרא, שם כתוב בפירוש, פרשה ז’ סוף פרק ו’:

תמים יהיה לרצון מצות עשה מצות לא תעשה מנין תלמוד לומר וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום.

לולא הספרא היה מקום לפרש את הפסוק לא לעשה, אלא לומר שאסור להטיל בו מום. וכפי שמשמע בגמרא בכורות לג ע”ב במחלוקת רבי מאיר וחכמים, שלכ”ע נאמר בצווי “תמים יהיה לרצון” שלא יטיל בו מום. וע’ גרי”פ ח”א דף שמט, שכתב שאכן זו דעת הרס”ג שלא מנה עשה זה. וע’ מצות המלך.

בגרסת אבן תיבון כתוב: “מצוה סא היא שצוונו שיהיה כל מה שנקריבהו שלם במינו תמים מן המומין…” ונוסח זה בא לרבות גם נסכים ומנחות. ע’ במדבר כח לא: “מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם”, וכתב רש”י שם: “רש”י במדבר פרשת פינחס פרק כח פסוק לא

תמימים יהיו לכם ונסכיהם – אף הנסכים יהיו תמימים. למדו רבותינו מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים”. ופרש רש”י במנחות פז ע”א שהיין שהעלה קמחים פסול כמו בעל מום.

הרמב”ם כאן כלל במצוה זו להביא את התמים מן המומין. אבל במשנה תורה הוסיף הרמב”ם שיביא תמימים ומובחרים:

רמב”ם הלכות איסורי מזבח פרק א’ הלכה א’:

מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר תמים יהיה לרצון זו מצות עשה.

ובאבן האזל דן בזה, שלכאורה תמימים ומובחרים אלו שני דברים שונים, שהרי מובחרים כתב הרמב”ם בפרק ב’ הלכה ח’:

יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה, לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחר נדריך, ואלו הן: מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער, אם נגממו קרניו אף ע”פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר, אם נפגמו חיטיו הפנימיות אם היה אחד מאלו בקדשים לא קריבין ולא נפדין, אלא ירעו עד שיפול בהן מום ואם הקריבן יראה לי שהורצו.

הרי שאלו שאינם מובחרים אם הקריבן הרי הורצה, ואין זה כמו בעלי מומין שלא הורצה. ומקור הדבר בספרי פרשת ראה:

וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה’, לרבות נדרים ונדבות שלא יביא אלא מן המובחר ואין לי אלא נדרים ונדבות מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות תלמוד לומר מבחר נדריכם וכל מבחר נדריכם.

וכתב באבן האזל שודאי שזו מצות עשה, אלא שדין מובחר לא נמצא בכלל תרי”ג מצות משום שזה דקדוקי מצוה, וכפי שאמר הרמב”ם בשורש השביעי, לא מונים את חלקי המצות ודקדוקי המצות.

וכן חזר הרמב”ם על זה, שיביא מן המובחר בפרק ז’ הלכה א’:

לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה, כיצד היה חייב עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, ועל זה נאמר וארור נוכל וגו’ אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר.

וכן בנסכים, שהזכרנו למעלה, כותב הרמב”ם בפרק ו’ הלכה א’:

כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כך הנסכין יהיו תמימים ונבחרים שנאמר תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא סולת שהתליעה ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע.

ועיי”ש באבן האזל.

ומה שייך תמימים במנחות, כפי שכתב הרמב”ם סולת שהתליעה היא אינה תמימה, ע’ גמ’ מנחות פה ע”ב:

ואם התליעה פסולה תנו רבנן סולת שהתליעה רובה פסולה וחיטין שהתליעו רובן פסולות בעי רבי ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו בעי רבא הקדישן מהו שילקה עליהן משום בעל מום כיון דפסיל כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה תיקו.

בסוף הלכות איסורי מזבח, פרק ז’ הלכה יא כתב הרמב”ם:

ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע י”י אל הבל ואל מנחתו, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב ליי’ וגו’.

האם אמנם צריך להביא את היפה ביותר? לכאורה הרמב”ם כתב שלא כך בהלכות מעשה הקרבנות פרק טז’ הלכה ד:

מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין מפני שדמיו מועטין, ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר שאין שם למעלה ממנו אלא יביא הבינוני, ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו.

ומשמע שאינו חייב להביא את היפה והשמן ביותר. ואולי בהלכות מעשה הקרבנות עוסק הרמב”ם בעיקר הדין. ואילו בהלכות איסורי מזבח כתב הרמב”ם את ההלכה למי שרוצה לכוף את יצורו.

וראיתי בקובץ היובל (חמישים פלפולים בתורת הרבי מליובביץ, תש”ע) שדין אם זה סותר למה שכתב בתחילת הלכות איסורי מזבח שצריך להיות מובחר, ודן בכך שלפי זה “מובחר” שכתב הרמב”ם כאן אינו הטוב ביותר אלא הבינוני. שהרי את הטוב ביותר אינו חייב לתת כמו שכתב בהלכות מעשה הקרבנות. אבל לפי מה שכתבנו הרי “מובחר” שכתב כאן הרמב”ם הוא מה שמבואר בפרק ב’ הלכה ח’ באותם חוליים שבדיעבד כשרים, שלא להביא לכתחילה משום דין מובחר. וע”ש בקובץ היובל בהמשך שדן בזה.

ובעצם הסתירה לכאורה מסוף הלכות איסורי מזבח והלכות מעשה הקרבנות, הרי בהלכות מעשה הקרבנות מדובר על מי שנדר שצריך לצאת ידי נדרו. מה שאין כן מי שבא לתת עכשיו, צריך לתת את הטוב ביותר, אף שאינו חייב עד כדי כך.

וראה עוד בפירוש המשנה במסכת מנחות, פרק ח’ משנה ה’, שם מונה המשנה את סוגי השמנים השונים, מה שווה ומה שונה:

הראשון שבראשון אין למעלה ממנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי שוין השלישי שבשני והשני שבשלישי שוין השלישי שבשלישי אין למטה ממנו.

וכתב הרמב”ם שם:

כל מה שאמר שוין אין הכוונה בכך לכל דבר, לפי שכבר קדם לעיל שאין ראוי למנורה אלא ראשון שבשלשתן, אלא רצה בכך שוין למנחות, ואין זה עדיף על זה למי שרוצה מצוה מן המובחר כיון שהכל ואפילו שלישי שבשלישי כשר למנחות, אבל מי שרוצה היותר טוב והיותר חשוב הרי כבר ידע דרגותיהן בטיב.

היינו שיש מי שרוצה לעשות מצווה מן המובחר, הוא צריך לדעת את הדרגות שבשמנים.

בנוסף לעשה של תמימים, יש מצות עשה של ביקור ארבעה ימים קודם ההקרבה בפסח (ע”פ סוגיה פסחים צו ע”א) ובקרבן התמיד, ולכן היו תמיד בלשכת הטלאים שישה טלאים מבוקרים. ע’ משנה ערכין יג א. ע’ רמב”ם הלכות תמידין ומוספין פרק א’ הלכה ט’:

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש, ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים, ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות, ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשט.

ומקור הדין הביאה הגמרא בפסחים צו ע”א:

בן בג בג אומר מניין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שאני התם דכתיב תשמרו ופסח דורות נמי הכתיב ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות חדש זה כזה.

אלא שכאן מצאנו שיש הבדל בין תמידין ובין מוספין, אף שבגמרא זבחים משמע שאין הבדל בין המוספין והתמידין, לענין ביקור יש הבדל, ע’ רש”י מנחות מט ע”ב:

לעולם דאית ליה – לתמידין ומוספין והאי דלא נקט אלא תמידין משום דבמבוקרין ארבעה ימים קודם שחיטה קאמר לתמידין הוא דבעינן ביקור ארבעה ימים אבל מוספין לא.

וע’ ברשב”א מנחות שם מדוע רק בתמידין ולא במוספין:

יש להקשות אמאי קאמר דלא בעינן ביקור ד’ ימים קודם לשחיטה כי אם לתמידין ולא למוספין והלא כיון דביקור ד’ ימים מג”ש דשמירה שמירה ילפי’ הוה לן למימר דבכולהו נבעי ביקור ד’ ימים משום דילפינן מג”ש דשמירה שמירה הרי שמירה קאי לכל הקרבנות דתשמרו להקריב לי במועדו קאי לכל המועדות הכתובי’ אחריו בסדר פנחס דהרי תשמרו כתיב. ונ”ל דאית להו דתשמרו לא קאי כי אם אתמיד דסמיך משום דלא מצינן למימר דאכולהו קאי דהא איכא פסח דכתי’ בס’ הפרשה ובפסח לא בעינן ביקור שהרי קרבן של יחיד הוא אף על גב דאתי מיניה והרי לא מצינן קרבן יחיד שיהא טעון [ביקור] ומדלא מצינן למימר דאכולהו קאי דהא איכא פסח דלא קאי ליה (הכי) {א”כ} אית לן למימר דדוקא אתמיד הסמוך לו קאי ולא לאינך.

ברשב”א כאן יש חידוש, שגם פסח דורות לא צריך ביקור כיון שהפסח הוא קרבן יחיד. אבל פשט הסוגיה בפסחים צו ע”א שגם בפסח דורות צריך ביקור מומין. אבל הרמב”ם לא הביא דין ביקור אלא לגבי תמידים ולא לגבי מוסף. ההבדל בין פסח מצרים ופסח דורות הוא שפסח מצרים צריך להיות מקחו בעשור. אבל ביקור ממומין צריך גם בדורות.

בעל הכתב והקבלה, מביא מקור לדעה זו מהמכילתא (בא, פרשה ה) הדורשת ‘ “והיה לכם למשמרת” – להוציא פסח דורות. שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן’. כן דרשו גם במכילתא (שם פרשה ג): ‘ “בעשור לחודש” – להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן’. כפל הדרשות מלמדנו למעט פסח דורות ממקח בעשור ומביקור ד ימים. בעל הכתב והקבלה מוסיף ששני הדינים קשורים זה בזה, שכן הצורך במקח בעשור הוא לאפשר ביקור ד ימים. (בירור הלכה פסחים צו ע”א).

בחזון איש או”ח סימן קכד למסכת פסחים עמ’ 142 טור ב’ הסתפק האם צריך ביקור כל יום מארבעה ימים או פעם אחת, וע’ שעורי משמר הלוי ערכין עמ’ רסח (266 באוצר החכמה). וברמב”ם הנ”ל בהלכות תמידים ומוספים כתוב שהיו מבקרים אותו שנית קודם שחיטה, ומשמע שפעם אחת היו מבקרים. אבל ברש”י פסחים צו ע”א ד”ה למשמרת משמע כל יום היו מבקרים, וז”ל רש”י: “למשמרת, ביקור שלא יהיה בו מום מבקרין אותו כל ארבעה”.

האם הביקור מעכב? ע’ אור זרוע פסחים אות רט”ז שמסתפק בזה. ומסברא שאין מעכב כי התברר למפרע שאין בו מום. אבל מאידך הרי מבואר במסכת סוכה מב ע”א שהשוחט קרבן תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת, ומשמע שביקור מעכב. וז”ל אור זרוע:

ואין בידי לפרש אם הביקור מעכב אם לאו ומסתברא דאינו מעכב אלא אף על גב שלא בקרוהו ד’ ימים קודם שחיטה מ”מ הואיל שאנו רואים עכשיו לפנינו שאין [בו] שום מום שוחטין ומקריבין אותו הואיל ולית ליה מבוקר. ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה דת”ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידים משמע לכאורה שלא היו מבוקרים ותו מסתברא דהואיל דשאר קרבנות אפי’ לכתחילה לא בעי ביקור ד’ ימים סברא היא לומר שתמיד ופסח יהיו כשרין בלא ביקור היכא דלא אפשר. ומיהו נראה דביקור מעכב דתניא בתוספתא דפסחים (אר”א) [פ’ ר”א] א”ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד בשבת דאינו מבוקר שחייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו חוץ מן הנשחט שנאמר תמימים יהיו לכם כשהן מבוקרין הן תמידין ושאינן מבוקרין אינן תמידים וע”כ דלית ליה מום דאי אית ביה מום צריכא למימר.

וע’ במשפט כהן תשובה קכג, שכתב שמשמעות הרמב”ם היא שהביקור אינו מעכב. ועל פי זה דחה את דברי הטורי אבן במגילה כט: שדן אם הביקור צריך להיות קודם ההקדש או אחר ההקדש.

וע”ד חקירת הטו”א מגילה כ”ט, אם הביקור הוא עולה גם לפני ההקדש, מהמכילתא דאי’ התם אין לי אלא בעשור בי”ד מנין, וכיון שאח”כ כשר ללקיחה, אלא שלא יקחו מקודם העשור, א”כ הבקור הי’ ע”כ קודם הלקיחה, דהיינו קודם ההקדש, עכ”ד. הנה מפרשי המכילתא פה אחד פירשו, שאין הכוונה שאין מצוה לקחת בעשור, אלא שבא לרבות שכשר ג”כ אח”כ ואינו מעכב. ולפ”ז מאחר שהעיקר הוא שביקור ד”י הוא ג”כ רק למצוה, וכ”ד הטו”א בעצמו שם, ולא כפשטות דהת”ו דסוכה, א”כ אין ראי’ מהמכילתא כלל, דלמצוה י”ל שצ”ל הביקור אחר ההקדש דוקא, ולעיכובא גם עיקר הביקור י”ל דאינו מעכב. רק אם נאמר כפשט דהתו”ס דביקור ד”י מעכב, יש מקום לה”ר מהמכילתא, דעכ”פ אינו מעכב שיהי’ אחר ההקדש, ומ”מ י”ל לשיטתם, דאע”ג דעצם הבקור מעכב מ”מ שיהי’ דוקא קודם ההקדש זהו רק למצוה ולא לעכב, וע”כ כשר אם לקחו בי”ד, ומיירי שאחר כבר בקרו מבעשור כדי לקיים מצות בקור ד”י. ובאמת אפילו אם נאמר, דצריך דוקא שיהי’ הבקור ד”י לאחר ההקדש, י”ל דסגי כשהקדישו אחד מישראל לשם פסח ובקרו, ואח”כ יכולים אחרים להמנות עליו, ולקיים לקיחה גם בי”ד, ומ”מ ביקור ד”י הי’ בו, וגם עוד לאחר ההקדש. וכבר כתבתי לעיל בענין ההקדש מקרא דבעשור לחודש ויקחו עם הא דויקחו דפרה אדומה עפ”ד הראב”ד שהזכרתי לעיל בדברינו.

אחר כך הביא הרב את המאירי:

וזה שביארנו שמקחו הי’ מבעשור אנו רגילים לפרש שלא להקדים ולא לאחר ומ”מ במכילתא שנינו אין לי אלא בעשור בי”ד מנין אמרת קו”ח מה עשור שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י”ד שכשר לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה י”ג מנין אמרת קו”ח ומה עשור שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה י”ג שקרוב לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה וכן הדין לי”א וי”ב שקרובים לשחיטה יותר מעשור ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו מקחו מבעשור שלא להקדים אבל לאחר רשאין עד י”ד ויתכן זה על הטעם שביארנו בחבור התשובה בענין הלקיחה בעשור ומ”מ קשה לפרש שהרי בסוגיא זו למדו מזה על התמידין שטעונין ביקור קודם שחיטה ארבעה ימים ואפשר שטעון שיבקרו בעדר שנותן עיניו בו אבל אינו צריך ליקח עד יום י”ד.

הרי שלפי המאירי אפשר לבקר לפני ההקדש. ואם כן הביקור אינו קשור בהקדש, ואפשר לבקר קודם הקדש.

ולכאורה יש לומר שהדיון הזה, האם הביקור צריך להיום קודם ההקדש או גם לאחר ההקדש, תלוי בשאלה, האם העשה הזה של הקרבת תמידים הוא רק בהקרבה, כפי שמשמע ברמב”ם או שגם בהקדש יש כבר יש מצות עשה של תמימים.

ובחינוך מצוה רפ”ו כתב:

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. ועובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האימורין מבהמה בעלת מום על המזבח, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בעזרת השם.

ע’ מנחת חינוך רפ”ו בסוף:

נראה מדבריו דעל הקדישו אינו עובר על העשה רק משחיטה ואילך אך צ”ע בשחיטה גם כן אפשר דאינו עובר על העשה רק בזרק כי הוא על המזבח וג”כ עבודה היא אבל שחיטה דלאו עבודה היא והלאו מרבינן מלא תקריבו דכתי’ לרבות ע’ בתמורה אבל המ”ע מנלן דהוא על השחיטה הא שחיטה לאו עבודה היא. והנה כאן בספר היד אינו מבואר זה. וראיתי להר”מ בס’ המצות שלו מצוה ס”א כתב שציונו כל מה שיקריב יהיה שלם במינו תמים כו’ ולא זכר כלל השחיטה כי סתם הקרבה היינו עבודות וצע”ק ומ”ש הרהמ”ח ועמ”ש הקדיש לוקה צ”ע. עמ”ש לעיל ובמצוה דלקמן:

ולכאורה אם עובר על העשה מההקדש, הרי צריך לומר שגם הביקור ממום צריך להיות לפני ההקדש, מה שאין כן אם נאמר שכל העשה הוא רק בהקרבה, אם כן גם הביקור ניתן לעשות לפני השחיטה, וצ”ב.

בספר חישוקי חמד של הרב זילברשטיין נשאל האם מי שמצפה לבנין בית המקדש כל יום צריך גם לבקר כבשים כדי שיהיו מוכנים?:

שאלה. נאמר במסכת שבת (דף לא ע”א) בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו… צפית לישועה, ואכן היו גדולי ישראל שהכינו בגדים מיוחדים לקבל פני משיח צדקינו. ויעוין בליקוטי הלכות להח”ח (בהקדמתו למסכת זבחים) שכתב וז”ל: “אילו היו מבשרים לנו שנבנה ביהמ”ק, ברור הדבר שאפילו הקטן שבישראל לא היה מתעצל לפזר כמה עשיריות רובל כסף, ליסע לארץ הקודש להקריב עולה ותודה על הניסים שנעשו לו, ובפרט אם אירע לו ח”ו חילול שבת שנתחייב עבור זה חטאת…”, עכ”ל.

יש לדון אם יש ענין בזה”ז לבעל דיר, שיבקר כבשים לקרבן פסח ותמיד, לקראת היום שפתאום יבוא האדון אל היכלו, ויצטרכו קרבנות פסח, שהרי חז”ל (עירובין דף מג ע”א) אמרו שהנודר יין ביום שבן דוד בא, אסור כל יום בשתיית יין כל יום, שמא יבא. ואם כן אולי כך גם בעניננו?

שאלה זו תלויה בכמה דברים שנדונו לעיל: א. האם הביקור צריך להיות קודם

נספח:

משנה פסחים צו ע”א:

מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה

חישוקי חמד פסחים צו ע”א:

שיהיו כל עבודות חדש זה כזה

המצפה לבנין בית המקדש, האם יש ענין לבקר את כבשיו

תשובה. בספר טורי אבן (מגילה דף כט ע”ב) כתב לדייק ממסכת שבועות (דף י ע”ב) שביקור צריך להיות דוקא אחר ההקדש. אבל ממסכת פסחים דף צו ע”א משמע שהביקור קודם ההקדש מועיל, דמבואר במשנה שפסח דורות אין מקחו מעשור, ומאידך נאמר בגמרא שגם פסח דורות צריך ביקור ארבע ימים, אם כן בהכרח שאפשר לעשות את הביקור לפני ההקדש. ויעוין תורת חסד (או”ח סימן כג) שאפשר לעשות את הביקור לפני ההקדש. ובמאירי (פסחים דף צו ע”א) כתוב שאפשר שיבקרו בעדר. ואם כן יש מקום לבקר את הבהמות שלו כדי לקיים מצוות ‘צפית לישועה’. אמנם יתכן וביקור כזה כשעדיין בית המקדש בחורבנו אינו מועיל, מפני שאינו מרגיש את עצמו מחויב בכך, ובפרט באדם שלא בקי במומין, וכשיבא משיח יברר לנו גם ספק זה.

והצעתי את השאלה לגיסי הגר”ח קנייבסקי שליט”א ואמר לי שיש לו קצת ראיה שלא יעשו ביקור. שבמסכת בכורות (דף נג ע”ב) מקשה הגמ’ למה לא מקיימים בזמן הזה מצוות מעשר בהמה, ואין חשש לתקלה, כיון שאפשר להטיל מום בכל העדר, קודם שיעשר, דעדיין הן חולין ומותר להטיל בהם מום, ואחר כך יעשר, דמעשר חל על בעל מום שנאמר לא יבקר בין טוב לרע. מתרצת הגמרא מהרה יבנה המקדש, ובעינן בהמה להקרבה וליכא, יעו”ש. ואם נאמר שיש מצוה מצד צפית לישועה לבקר בהמות כדי שיהיו מוכנים לקרבן התמיד, ישאיר בהמות מבוקרות והם יהיו מוכנים לקרבן תמיד, ובשאר הבהמות יטיל מומים, ויעשרם מעשר בהמה, ש”מ דאין מצוה לעשות ביקור ולהשאירם לכשיבנה הבית.

ויתכן שהטעם שאין מצווה לבקר בהמותיו בזמן הזה, הוא משום שהביקור אינו מעכב והוא רק למצוה. אמנם כתוב במסכת סוכות (דף מב ע”א) ר’ יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת, ויביא תמיד אחר, ומשמע מהתוס’ (שם ד”ה שאינו מבוקר) שהוא מעכב בדיעבד. אולם בשו”ת תורת חסד (סימן כג ובטורי אבן) משמע שביקור ד’ ימים אינו מעכב. ולכן כשמשיח יבא יספיק בקור יום אחד שלפני שחיטת הקרבן.

ע’ חינוך רפו

ביקור מומין: תורת חסד ח”א סימן כג ס”ק ב’; זרע אברהם ו ס”ק כ’;