ב”ה
ה. האם בית דין יכולים לטעות – האמת ההלכתית
על ימין ושמאל: האם יכולים לטעות?
על הפסוק בדברים יז יא: “עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל” כתב רש”י שם: “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל”.
וכתב הרמב”ן על פסוק יא:
(יא) ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש”י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כענין רבי יהושע עם ר”ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר”ה כה א):[1]
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס”א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:
לכאורה יש סתירה ברמב”ן, בתחילה כתב: “אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו… ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין ר’ יהושע עם ר”ג ביום הכפורים שחל להית בחשבונו” משמע ברמב”ן שיכולים לטעות והתורה צותה לקבל דבריהם אפילו טועים. ובסוף כתב הרמב”ן “כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול” ולפי זה משמע שבית הדין אינם יכולים לטעות, וצריך עיון.
והרי מפורש בתורה שבית דין יכול לטעות, שהרי יש קרבן שבית הדין הגדול מביאים כאשר הם טועים וזהו פר העלם דבר של ציבור. יתר על כן, מבואר במשנה בהוריות דף ב’ ע”א:
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב”ד הורו ב”ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא תלה בב”ד זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בב”ד פטור
ושואלת הגמרא בדף ב’ ע”ב, אם הוא תלמיד הראוי להוראה, הרי אם יודע שבית דין הגדול טועה הרי הוא מזיד, ומדוע אם עשה כפסק בית הדין חייב קרבן והרי הקרבן בא רק על שוגג. ומתרצת הגמרא:”כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי’ לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים”. כתב שם תוספות הרא”ש בשם הירושלמי:
כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם, ת”ל ללכת ימין ושמאל את שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שמאל.
ולכאורה הרי זה סותר את הדרשה שהביא הרמב”ן על התורה בשם רש”י שאפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין?
יש מי שהבינו שיש מחלוקת בין בבלי לירושלמי בדבר זה, בספר באר שבע על הוריות ב’ ע”ב כתב:
די”ל דהא דאמרו בספרי אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, הכי פירושו אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהיא ימין אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין, וכן דייק הלשון אפילו מראים בעיניך כו’. והא דקתני בברייתא שהבאתי לעיל יכול אם יאמרו לך כו’, היינו שידע בודאי שטעו בדין להתיר את האסור. כן נ”ל:
ובספר יד המלך (לנדא) הלכות ממרים פרק א כתב כעין זה:
אמנם שמתי עיני על גוף דברי הספרי וראיתי כי הדברים כתובין וקצובין שם בדקדוק הלשון, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. דהיינו לפי עיני שכלו והכרעת דעתו נראה כך, וכן הובא פירוש כוונה זו של הספרי בתשובות הרשב”א המכונים בשם תולדות אדם תשובה שכ”ב. אבל בכל זאת יכול להיות אנשים אחרים אשר עינים להם ולא יראו ענין זה כתבנית ומהות הזה אשר הוא רואה אותו, אבל באותן הענינים הנאמרים בתורה ואין דרך לנטות בהם ימין ושמאל, ועיני כל שוים בהם לראות הדברים ככתבן, וכמו חלב ובשר חזיר, או כל בהמה טמאה הנאסרה בפירוש בתורה, וחמץ בפסח וכדומה, אשר נגלה לעין כל כי הסנהדרין טועים להורות דבר נגד המפורש בתורה אינו רשאי לשמוע אליהם לעבור על דברי תורה עפ”י דבריהם, ודלא כדעת הרא”מ דהבין בכוונת הספרי דאף בהיתר אכילת חלב מחויב לשמוע אליהם.
אבל בספר דברי דוד של הט”ז, על דברים יז, יא דחה סברות אלו וכתב שרק להחמיר מותר:
[ימין ושמאל] אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל. יש שמקשים דבירושלמי רפ”ק דהוריות תנא איפכא: יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל שתשמע להם ת”ל ללכת ימין ושמאל עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין. ומתרצים דכאן מיירי שלפי שיקול הדעת סובר דאומר על ימין שהוא שמאל ע”כ תשמע לו, וירושלמי מיירי שבודאי טעה להתיר האיסור. ואין זה מיושב, דודאי שכל שחכמים חלוקים זה עם זה ודאי אין הדין מפורש לפנינו אלא דיש פלפול ע”ז היאך הוא, וזה דעתו כך וזה כך:
ונראה ליישב דהירושלמי מיירי בענין שזה רואה שמתיר לו דבר האסור בדעתו, לא ישמע לו אלא ישמיט עצמו ויהיה בשב ואל תעשה ואין בה משום ממרא כיון שאין נראה המראתו, דאפשר שיאמר שאינו חפץ לאכול אותו ענין בלאו הכי, משא”כ ברש”י דכאן שמיירי בדבר שא”א להשמט ממנו להיות שב ואל תעשה אז ישמע לו בכל גווני דלא יהיה נראה המראתו בבירור. וסברא זו מצינו בגמרא לחלק בדין אם בא ממקום שאין עושין מלאכה בט”ב למקום שעושין שלא יעשה עמהם שיוכל לומר בלאו הכי אין לי מה לעשות:
אבל על סתירה זו כבר דן הרמב”ן, בהשגות לספר המצוות לרמב”ם שורש ראשון וכתב שאם מי שראוי להוראה וחושב שבי”ד הגדול טועה, אינו רשאי להתיר לעצמו דבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו. וצריך לבא לפני בי”ד הגדול ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו. ואם הסכימו כלם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעתם[2]. וז”ל השגות הרמב”ן לספר המצוות לרמב”ם שורש א:
ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון שלהוריות (ב ב) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר והוא סבור שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם והם שישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם. ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים[3].
בספר החינוך מצוה תצ”ו כתב שצריך לשמוע אל בי”ד הגדול:
שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעו אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהי חורבן הדת.
לפי דעת החינוך בית דין יכולים לטעות, אלא שטוב לסבול את טעותם כדי שלא יהיה חורבן הדת. וכן כתב החינוך במצוה ע”ח, אחרי רבים להטות:
ומשרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתינו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה, ובכן בעשותינו מצוותם אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות [דף ב’ ע”א] שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם.
אבל יתכן לומר אחרת, שהבנת בית דין באותו דור היא היא ההלכה ואפילו הם טועים, על פי הגמרא ש”לא בשמים היא”, שהתורה נתנה כפי שאנו מבינים אותה וזו דעת הרמב”ן על התורה לעיל: “כי על הדעת שלהם הוא נותן להם התורה”. וכך משמע מספר החינוך שבמצוה תצו הוא כותב שצריך ללכת אחר הרוב ואפילו אם יטעו שנעשה כטעותם, ולמד את זה ממעשה של תנורו של עכנאי.
ובגמרא בבא מציעא דף פו ע”ב מובאת המחלוקת הידועה שבין הקב”ה לבין מתיבתא דרקיע:
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא ואמרי מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות
וכותב החינוך במצוה תצו:
ועל דרך ענין זה שעוררתיך בני עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב [נ”ט ע”ב] גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי המתמהת כל שומעה. אמרו שם, אשכחיה רבי נתן לאליהו וכו’. אמר ליה מה עביד הקדוש ברוך הוא בההיא שעתא, אמר ליה חייך ואמר נצחוני בני, שהיה שמח הקדוש ברוך הוא על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים. ומה שאמר נצחוני בני, חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא על ענין זה. שבמחלוקת הזה שהיה לרבי אליעזר עם חבריו האמת היה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו לא ירדו לסוף דעתו ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שציותנו ללכת אחרי הרבים לעולם בין יאמרו אמת או אפילו טועים, ועל זה השיב הבורא ברוך הוא נצחוני בני, כלומר אחר שהם נוטים מדרך האמת שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת ולא הם, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמוע אל הרוב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאילו בעל האמת נצוח.
ההכרעה כרוב אינה אומרת שהאמת איתם, ויתכן שבאמת הם טועים אבל זוהי ההלכה. וזה מובן על פי שיטת הרמב”ן בשורש א’ שהבאנו לעיל, שכל זמן שלא הוכרע הדבר נגדו ברוב, התלמיד שהגיע להוראה וחושב שבית דין טעו, אינו עושה כהוראתן. אבל אחר ששיבשו את דעתו ברוב דעות, חייב לנהוג כמותם אפילו הם טועים, וכמ”ש שאף אם באמת אין האמת כמותם.
ומסביר ענין זה הר”ן בדרשות בדרוש החמישי:
וזו ההגדה צריכה ביאור, כי באמת לא היו משימים פקפוק במה שהשיגו מהשם יתברך שהיה מטהר, וידעו בבירור שהוא האמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני. אבל הגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, היו אומרים טמא, ;[כיון] שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, [ולכך] היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אף על פי שהוא אמת, איננו ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טיהרו בעלי מחלוקתו של ר’ אליעזר, אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו, ולא נסתפק להם שהענין מאת השם יתברך, כמו שלא סופק על אלו, ואף על פי כן אמר [ר’ יהושע] אין תורה מן השמים. ולפיכך אמר[י] מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, ולא באה לו ההכרעה מן הנאות, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבתי, אלא שהכריע [כפי] ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהן. ומה שהיו מטמאין, לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלימוד תורה בחייהם.
ובהקדמת הקצות כתב על זה:
וכל הרואה זה ישתומם ולבבו יחרד. אם בני עליה שזכו להיות מבני מתיבתא העליונים. לפני אדון האדונים. לא השלימו שכלם שכל האנושי מפני עומק המושג וקוצר המשיגים. או מהתרשלות בלימוד התורה בחייהם ואם הראשונים כמלאכים ומה יעשו חלושי השכל כמונו אשר בטרדת הזמן טרודים.
לפי דברים אלו האמת נקבעת לפי מה שמחליטים בארץ. ויתכן להסביר את דברי הרמב”ן עה”ת, שיש סייעתא דשמיא מיוחדת שלא יטעו, היינו שלא יפסקו פסקים סותרים זה את זה. אבל עצם הפסק, יש לקיים אפילו טועים, וכפי שכתב הרמב”ן בתחילת דבריו.
שיעור בענין הזה: האמת בהלכה
ע’ פר’ הבלין, מסורת התורה שבעל פה, פרק ו’
בני בנים ח”ב סי’ כב כג, ח”ג סי’ י’
ט”ז בדברי דוד פ’ שופטים יז יא – שלא ישמע רק אם הוא מחמיר וזה בשב ואל תעשה
יראים, אצל הבלין 233 – רק בזקן ממרא הדברים אמורים
מלמד להועיל
יד המלך ממרים א ב חילק בין דברים הפורשים בתורה ע’ הבלין 239
- משנה בר”ה דף כד ע”ב – כה ע”א: מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר (ויקרא כג) אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר (שמות כד) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי. (צריך עיון מדוע ביקש ממנו לבא במקלך ובמעותיך שזה רק דרבנן ולא ביקש ממנו לבא בסנדלים שלהרבה ראשונים העינויים הם מן התורה). ↑
- על ימין ושמאל באריכות ראה באבני גזית פרק ו’ עמ’ קלב, וכן בספר המחלוקת ח”א. ↑
- ובשיעור הקודם הבאתי את מהרי”ץ חיות: “וכבר ביארתי דכל זמן שאין החכם החולק עמהם בישיבה ובמעמד אחת וידע שטעו – אסור לעשות כהוראתם…” ↑