ז. רמב"ם הלכות ממרים א ד על המחלוקות

ב”ה

ז. רמב”ם ממרים פרק א’ הלכה ד’ – על המחלוקות

רמב”ם פרק א’ הלכה ד’:

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.

צריך עיון מה כוונת הרמב”ם שלא היתה מחלוקת בישראל, האם לא היתה מחלוקת משום שכל דבר הולכים אחר הקבלה, או שלא היתה מחלוקת משום שהיתה הכרעה?

האם לרמב”ם לא לגטימי שיהיו מחלוקות ודעות שונות? ע’ להלן מהקדמת המשנה שם משמע שזה טבעי שיהיו מחלוקות.

האם כוונת הרמב”ם לכל בית דין גדול, גם לבית הדין הגדול שביבנה, כמו שמצאנו בר”ה כה ע”א על רבן גמליאל שאמר לרבי יהושע “גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך”, או שזה רק לבית דין הגדול שבלשכת הגזית כמו שמובא בבריתא בסנהדרין יד ע”ב: “מצאן אבית פאגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות יכול שתהא המראתו המראה תלמוד לומר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם”. ואם כן המדובר הוא רק כשבית הדין בלשכת הגזית, לכאורה, וצ”ע.

מקורו של הרמב”ם בברייתא בסנהדרין פח ע”ב, אלא שכתב “משבטל בית דין הגדול” ולא כתב “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן”, וכן שינה, שבבריתא כתוב “לא היו מרבין מחלוקת בישראל” והרמב”ם כתב שלא היתה מחלוקת בישראל:

תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות

אבל בהקדמת המשנה כתב הרמב”ם “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן”:

אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, הנה זה חי ה’ דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קבלנו את התורה, וכל זה בטל. והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד, לפי שמצאו שהפירוש מקובל ממשה וזה נכון לפי הכללים שהקדמנו, אבל הם לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחדושים שנלמדו [בדרכי העיון].

….אבל אמרם משרבו תלמיד שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ענין דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני.

וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה’ יתעלה. אלא חייב אותנו לשמוע מן החכמים חכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת. ועל אופן זה נפלה מחלוקת, לא שטעו בקבלתם וקבלת האחד אמת והשני בטלה. וכמה ברורים דברים אלה למי שמתבונן בהם, וכמה גדול היסוד הזה בתורה.

הרמב”ם כאן מתאר את הווצרות המחלוקות, וכתב שאין הדבר מגונה ואינו כפשוטו שזה משום שלא שמשו כל צרכן:

ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה’ יתעלה.

הרמב”ם מפרש פירוש חדש ל”שלא שמשו כל צרכן”, לא כדבר שלא ראוי להיות כיון שלא שמשו כל צרכן היינו שהתרשלו במשהו. לרמב”ם זה דבר טבעי שלא חושבים אותו דבר, ולכן היו מחלוקות.

הרמב”ם בהקדמה לא דן על זמן בית דין הגדול, אלא רק על תלמידי שמאי והלל, ואילו בהלכות ממרים הרמב”ם מתייחס לכל הברייתא. ונראה שבהקדמת המשנה הרמב”ם מתמקד במחלוקות שיש במשנה, ואף שעוסק בכל השתשלות התורה שבעל פה, אבל עיקר דבריו הם על המשנה ולכן מתייחס רק לסוף הברייתא.

כיוצא בזה מצאנו שהמחלוקת הראשונה בין הזוגות גם היא לא הוכרעה:

חגיגה דף טז עמוד א

יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.

ובמשנה הבאה, פ”ב מ”ג: “בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם”.

אמנם מחלוקת זו על הסמיכה הוכרעה בסופו של דבר, ע’ גמ’ ביצה כ’ ע”א:

תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כשכש להם בזנבה והלכו להם ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל ובקשו לקבוע הלכה כמותן והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכה כבית הלל ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.

אלא שיש לשאול מדוע משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל, ואמנם הרמב”ם כתב שאין לגנותן על כך, ומדוע לא באו לבית דין הגדול? ע’ יסוד המשנה ועריכתה לר”ר מרגליות שכתב (עמ’ ח’) שלרגל המצב המדיני נתמוטט מעמד בית הדין הגדול שהרי כנודע הוציאו את יוסי בן יועזר הנשיא הראשון מתקופת הזוגות לתליה ע’ בראשית רבה פס”ה אות כב. וע’ להלן בשם רב שרירא גאון.

ר’ ראובן מרגליות בספר יסוד המשנה ועריכתה, בירורים אות ד’ כתב הסבר אחר מדוע לא הוכרעה המחלקות על הסמיכה. הרי החולקים היו, הראשונים נשיאים והשניים אבות בית דין, והרי במשנה לא כתוב לחינם ידיעות הסטוריות, אלא שלדעתו אם רוב בית הדין הכריע נגד האב”ד, אב בית הדין היה יכול להביא לדיון מחודש. כיון שהאב”ד אינו מורה הלכה בפני הנשיא (חגיגה שם ט”ז ע”ב) היינו שאינו מכריע נגד דעתו, ואף שהיה בידו להעמיד בכל פעם ההכרעה לדיון חדש, כיון שנחלקו הנשיא והאב”ד לא היה קיום להכרעה הלכה למעשה. וז”ל של ר”ר מרגליות שם:

אמנם במחקר מיוחד על תפקיד המופלא בבית דין הגדול (בירחון קול תורה ירושלם תש”ט חו’ א ב) הבאתי דברי הבראשית רבה פ”ע ח עה”פ והנה באר בשדה זו סנהדרין כף והאבן גדולה על פי הבאר זו מופלא שבבית דין שהוא מ ס ר ס את ההלכה כו’… ובררתי שם באריכות שהכוונה כי להמופלא ב”ד היה יפוי כח לעקור הכרעת חברי הב”ד, לא להכריע נגד דעת הרוב, רק אם הרוב הכריע נגד דעת המופלא היה בידו להעמיד ההלכה שוב לדיון ועל זה כוונו חכמים באמרם לא תענו על רב לומר שאל יגידו כיון שכבר הוכרעה ההלכה ע”פ רוב אין לזוז מהכרעתם, כי אם המופלא יכול לסרס החלטת ההלכה ולהעמידה עוד פעם לדיון. וזה שהוסיפה המשנה וסיימה “הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין” בעוד אשר במשנה לא הוטבעו ידיעות לשם היסתוריה, רק זהו הסבר על התמדת מחלוקת זו שנתאפשרה, לפי שהיה הבדל דעות בין הנשיא לבין האב בית דין ואם שהאב”ד אינו מורה הלכה בפני הנשיא (חגיגה שם ט”ז ב) היינו שאינו מכריע נגר דעתו, אבל היה בידו להעמיד בכל פעם ההכרעה לדיון חדש. ובכן כיון שנחלקו הנשיא והאב”ד לא היה קיום להכרעה הלכה למעשה.

(ושמעתי שהמחלוקת על הסמיכה הרי קשורה לאיסור רכיבה על בהמה בשבת, כיון שאיסור הסמיכה על בהמה הוא משום רכיבה על בהמה, וכיון שהלכו אז לאיצטדיונים, לכן החמירו בזה שלא לרכב ולא להשתמש בבהמה גם לצורך הסמיכה, וראה ויקיפדיה “המחלוקת הראשונה בישראל”).

כותב הרב זכריה פרנקל^[1] כי חכמי ישראל מנעו עצמם מלהכריע בנידון זה כדי שלא לנתק את הקשר בין היהודים הדרים בחוץ לארץ לבין ארץ ישראל^[2].

…ואפשר אף שבעצם ובראשונה לא היה חילוק הדעות כי אם בסמיכה ביו”ט, ענפי ההוראה זאת ותולדותיה התפשטו להרבה צדדים ונגעו במקצוע גדול. כי, באמרם שלא לסמוך, יצא מזה המשפט שהסמיכה אינה מעכבת, דהלא ביו”ט היא נעתקת ממקומה, ולהיפך, אם סומכין ביו”ט, יש לקיים שהסמיכה עיקרת ומעכבת.

“והנה, בימי בית שני שלחו ממרחק, מלבד מחצית השקל, מתנות זהב וכסף ונדרים ונדבות לרוב בכל שנה ושנה לירושלים… והנה אם הסמיכה מעכבת לא יוכלו הרחוקים להביא קרבנותיהם, אם לא יבואו בעצמם לעיר ה’ ולמקדשו. ומיראת חכמי הסנהדרין פן יהיה הדבר לפוקה ולמכשול ויחשבו הרחוקים כי אין להם חלק בנחלת ה’, מנעו את עצמם מלעמוד למניין ולקבוע הלכה למעשה, ונשאר הדבר ברצון הנודר והנודב או יבוא ויסמוך או ישלח קרבנו.

מהר”צ חיות מתייחס לשאלה שנשאלה על ידי בעל “חוות יאיר”, שהיא בעצם השאלה שאנו עסוקים בה – מדוע מחלוקת זו לא הוכרעה אפילו בפני הבית ובעוד סנהדרין יושבים בלשכת הגזית? תשובתו היא כי על מנת להכריע צריך שכל בעלי המחלוקת ישבו ביחד. זה לא קרה בנוגע להלכה זו, ולכן נשארה היא במחלוקת.

“…אולם אמיתות הדבר כי לא היה אז כל החכמים ביחד מפני המחלוקת תוקף הצרות שנתרבו אז בימי היוונים וגזירות רעות שהיו, ורוב החכמים ברחו להם למצריים ומהם לבבל… ולא יכלו חכמי ישראל להתקבץ במקום אחד בלשכת הגזית, וכבר ביארתי דכל זמן שאין החכם החולק עמהם בישיבה ובמעמד אחת וידע שטעו – אסור לעשות כהוראתם…”

מוצאים אנו גמרא מפורשת, יומא נט ע”ב, המעידה על מחלוקת מתמשכת שלא הוכרעה, לגבי נתינת הדם על המזבח בפנימי ביום הכיפורים, עוד בימי בית ראשון!

“תניא אמר רבי ישמעאל, שני כהנים גדולים נשתיירו במקדש ראשון , זה אומר בידי הקפתי וזה אומר ברגלי הקפתי. זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו. זה נותן טעם לדבריו – סביב דמזבח פנימי כסביב דמזבח החיצון. וזה נותן טעם לדבריו – כוליה מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי.”

תוספות ישנים משיבים בשני אופנים על הסתירה בין המקורות:

“ושמא אם היו באין למניין היו יכולין להסכים על האמת. אי נמי, אי עבד הכי עבד, אי עבד הכי עבד לר’ ישמעאל, וכן מצאתי בירושלמי דלר’ ישמעאל לא פליגי.”

קיים מקור נוסף למחלוקת קדום עוד יותר, שאף היא לא הובאה להכרעה. מספרת הגמרא, סנהדרין יט ע”ב :

“שאלו תלמידיו את רבי יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? – אמר להן: מיכל אחר מיתת מירב נשאה. רבי יהושע בן קרחה אומר: קידושי טעות היו לו במירב, שנאמר, ‘תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים’ . מאי תלמודא? – אמר רב פפא: מיכל אשתי, ולא מירב אשתי. מאי קידושי טעות? דכתיב, ‘והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול’ וגו’. אזל קטליה. אמר לו: מלוה אית לך גבאי, והמקדש במלוה – אינה מקודשת. אזל יהבה לעדריאל, דכתיב, ‘ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד’ וגו’. אמר ליה: אי בעית דאתן לך מיכל – זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים. אזל אייתי ליה. אמר ליה: מלוה ופרוטה אית לך גבאי. שאול סבר: מלוה ופרוטה – דעתיה אמלוה, ודוד סבר: מלוה ופרוטה – דעתיה אפרוטה. ואיבעית אימא: דכולי עלמא מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה, שאול סבר: לא חזו ולא מידי, ודוד סבר: חזו לכלבי ושונרי.”

אם כן, לפי הדעה הראשונה בגמרא, חלקו שאול ודוד בדין המקדש במלוה ופרוטה. למה לא הביאו שאלה זו להכרעה לפני הסנהדרין שקיים היה בימיהם?

תוספות חגיגה טז עמוד א עמדו על שאלה זו, שהרי אמרנו שבזמן בית הדין לא היתה מחלוקת:

יוסי בן יועזר כו’ – בירושלמי אמר בראשונה לא היה מחלוקת אלא על הסמיכה בלבד ועמדו שמאי והלל ועשו ד’ משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לב’ כיתות ויש לתמוה הרי נחלקו כבר בימי שאול על מלוה ופרוטה (סנהדרין יט.) ושמא כיון דשאול ובית דינו הוו סברי דעתו אמלוה ולא היה אדם חולק עליו רק לפי סברת דוד לא מתקרי מחלוקת.

מהר”צ חיות עונה על השאלה:

“אבל האמת דבעניין הדרשות וסברות היה פלוגתא בכל עת מזמן משה רבנו, אולם, הלכו בכל עת אחר הרוב. וכיון דקיי”ל דאין מושיבין מלך בסנהדרין, וא”כ לא היה יכול שאול להצטרף עם הסנהדרין משום דכתיב ‘לא תענה על רב’ . אבל מיד כשמת שאול נמנו וגמרו על זה דדעתיה אפרוטה…”

וע’ מרגליות הים על סנהדרין פח ע”ב. ואכמ”ל.

רב שרירא גאון באגרתו^[3] מתייחס גם הוא להווצרות המחלוקת, ודרכו שונה מאשר הרמב”ם. רש”ג נשאל , בין השאר, מדוע לא מופיעים שמות התנאים הקדומים בתוך המשנה? על שאלה זו הוא עונה, ודרך אגב עונה גם על השאלה איך נוצרו המחלוקות. לענייננו, טוען רש”ג כי המחלוקות נבעו מהשמד והגזירות, שהקשו מאד על לימוד תורה מסודר.

…אלא כולהון בתראיי מילי דקמאיי גרסין וטעמיהון מתנו… דראשונים שמהתהון לא איתודעו אלא של נשיאים ושל אב”ד משום דלא הוה אית בהון מחלוקת, אלא טעמי משנה ודאורייתא הוה ידעינון ידיעה ברורה, ותלמודה נמי הוה ידיע… וכיון דחרב ביהמ”ק ואזלו לביתר וחרבה נמי ביתר ואיפליגו רבנן לכל צד. ומשום הנך מהומות ושמד ושגושי וצרות לא שמשו כל צרכן. נפישו מחלוקת מן כד נחת נפשיה דריב”ז… וזמן חשוב היה שהוא אחר שקיטתן מחרבן הבית ובאותו הזמן ישבו לאחוז הלכותיהם, שהיו כאילו אבודות בשגוש החרבן והשמד ומחלוקות ב”ש וב”ה. (אגרת רש”ג, בתרגום הרנ”ד רבינוביץ, הוצ’ וגשל, פרק א’, עמ’ 16)

רש”ג תולה את הירידה באיכות לימוד התורה בגורמים חיצוניים (גזירות ושמד)^[4]. לעומתו, הרמב”ם תולה ירידה זו באנשים עצמם – כלומר התלמידים של הלל ושמאי לא היו בדרגה של רבותיהם.

גם לפי הרמב”ם וגם לפי רב שרירא גאון משמע שהמחלקות נוצרו בדיעבד, ואי אפשר לומר על המחלוקות שהם “לכתחילה”. אבל לא כן נראה שעולה מדברי הר”ן. הר”ן (דרשות הר”ן, דרוש שלישי, הוצ’ מכון שלם ירושלים עמ’ מד-ה) הולך בכיוון שונה לגמרי מרש”ג והרמב”ם. הוא טוען כי שני הצדדים של כל מחלוקת לא נתחדשו על ידי החולקים, אלא ניתנו כבר למשה בסיני, אלא, שההכרעה נשארה לחכמי אותו הדור שידונו באותם שני צדדים:

ואמרו עוד (חגיגה ג’ ע”ב), ‘בעלי אסופות’, אלו תלמידי חכמים שיושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו פוסלין והללו מכשירין, הללו אוסרין והללו מתירין, שמא תאמר הואיל והללו וכו’ היאך אני לומד תורה מעתה? ת”ל כולם ‘נתנו מרועה אחד’ , כולן פרנס אחד אמרן, מפי הגבורה ברוך הוא. שנאמר ‘וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר’, דרשו מלת כל, לומר שאפילו דברי מי שלא השיג האמת נאמר למשה בסיני. וזה העניין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה? הנה שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקבין (עדויות פרק א’ משנה ב’), באמת שאחד משני הדעות הוא דעת אמיתי, והשני דעת הפכו, א”כ איך לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי.

אבל העניין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה (דף יט ע”ב), ‘א”ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב, ‘ועליהם ככל הדברים’, מלמד שהראהו הקב”ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה’. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן מרע”ה מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור

שאר יוסף ח”ז עמ’ קצ באריכות רבה.

ויקיפדיה: “הרב זכריה פרַנקל או רז”פ (בגרמנית: Zacharias Frankel‏; י”א בחשוון תקס”א, 30 בספטמבר 1801 – ח’ באדר א’ תרל”ה, 13 בפברואר 1875) היה רבן של טפליץ ודרזדן, מייסד בית המדרש לרבנים בברסלאו וחלוץ המחקר המדעי של המשנה והתלמוד. נחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית.” ↑
ויקיפדיה: “יש מהחוקרים שפירשו את המחלוקת ההיסטורית בכך שחלק גדול מהעם התגורר באותה שעה בארצות הרחוקות מארץ ישראל, ולא היו באים לבית המקדש ללא הסמיכה החביבה עליהם כל כך. כאן נחלקו החכמים בין שתי השיטות; האם כדאי להקל באיסור שבות של סמיכה כדי להרבות במצוות עלייה לרגל, שהעם יבואו בעצמם לבית המקדש ללא שליח כדי לסמוך בעצמם על הקרבן, או שמא מוטב להותיר את איסור שבות על כנו ולא להקל בו כדי להרבות מצוות אחרות {דרכי המשנה עמ’ 43]. ↑
אגרת רב שרירא גאון היא איגרתו המפורסמת של רב שרירא גאון (רש”ג). נכתבה סביב שנת ד’תשמ”ז (987) אל רבי יעקב בן נסים, ראש חכמי קירואן, כתשובה לשאלתו על השתלשלות התורה שבעל-פה מימי התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים עד ימיו (ויקיפדיה). ↑
וראה מ”ש ר”ר מרגליות בספרו “יסוד המשנה ועריכתה” ע’ ח’. ↑