ב”ה.
כא. רמב”ם ממרים פרק ג’ הלכה ג’ – תינוק שנשבה
רמב”ם פרק ג’ הלכה ג’:
במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח”כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.
עיקר דין תינוק שנשבה הוא בגמרא שבת דף סח ע”ב שם נחלקו לגבי חיוב חטאת, הגמרא מביאה שלוש סיטואציות של חוטא בשגגה: א. אדם ששכח שהיום שבת, ועשה הרבה מלאכות שחייבים עליהם חטאת, חייב רק קרבן חטאת אחד. ב. אדם שידע שהיום שבת ושכח איזה מלאכות אסורות, חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה שהוא עשה. ג. אדם שגדל בין הגויים ולא ידע שהוא יהודי וחטא, במקרה כזה נחלקו רב ושמואל עם רבי יוחנן ור”ל אם דינו כתינוק שנשבה:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב. ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים פטור
(וע’ ספר לרעך כמוך ע’ 35 שהעיר על כך שהרמב”ם כאן כותב שתינוק שנשבה הוא אנוס, אבל לגבי קרבן פסק בהלכות שגגות פ”ב ה”ו שמביא קרבן. וע”ש שלרש”י בשבת שם תינוק שנשבה ואומר מותר הם היינו הך, ולגבי אומר מותר פסק בהלכות רוצח פ”ו ה”י, ופ”ה ה”ד הכריע כרבא שהוא קרוב למזיד)
ראה מפרשי האוצר שם.
חזון איש יו”ד סימן ב’ ס”ק טז:
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית’ גלוי’ כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תתת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיה’ בעיניהם כמעשה השתתה ואלמות ח”ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
החזון איש כאן אינו מתייחס לדברי הרמב”ם בגדר תינוק שנשבה, אלא לדין מורידין ולא מעלין בכללו בזמן הזה. דיוננו כאן מתייחס לשאלת תינוק שנשבה, מה הקיפו, האם החילונים הם ‘תינוקות שנשבו’ ועוד.
על דברי החזון איש כתב שו”ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו – קונ’ משיבת נפש פרק ה
ואם כי דבריו עומדים בניגוד לההלכות הפסוקות בזה ברמב”ם ובשו”ע וכן ביתר הפוסקים שפסקו את דינם בלי שום תנאי והגבלת זמן ועת, ולמרות שגם המה חיו כבר בזמן ההעלם שבת קול כבר לא היה משמש והשגחתו ית’ כבר לא היתה גלוי’ כמו בזמן שהיו נסים מצוין, וצדיק הדור ג”כ לא היו כבר תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, אבל בכל זאת ראוים דברים אלה להשמע כאשר יצאו מפי בעל סמכא כ”כ גדול כהחזו”א זצ”ל.
הנפ”מ היא אם יש היום דין תינוק שנשבה, אינה לגבי שאלת מורידין ולא מעלין, אלא לגבי נושאים אחרים:
לגבי חילול שבת מוסכם בין הפוסקים שיש היום לחילונים דין של תינוק שנשבה.
החזון איש כתב את הסברה שתינוק שנשבה מחייב בייבום וחליצה, בניגוד למומר שאינו מחייב את אלמנת אחיו בייבום וחליצה.
בשו”ת בנין ציון החדשות סימן כג כתב רבי יעקב אטלינגר כתב שתינוק שנשבה אינו פוסל את היין שהוא נוגע בו להיות “סתם יינם”.
הרב אהרן סולובייצ’יק כתב סברה שתינוקות שנשבו כשרים לעדות הרב אהרן סולובייצ’יק, (“בעניין קידושי שומרונים”, הפרדס, שנה ס”א, חוברת ב’, נובמבר 1986, עמ’ 8–19 (ובפרט, מעמ’ 14 והלאה), ונוגע במיוחד לגבי עדות לקידושין.
מותר להלוות לגוי בריבית, בניגוד ליהודי שאסור להלוות לו בריבית (ע’ חכמת אדם קל סעיף ז’).
וכן נפ”מ לענין צירוף למנין, לענין החזרת אבידה,
דעת הרמב”ן היא שלא כדעת הרמב”ם, (רמב”ן ב”מ עא ע”ב ד”ה ועוד), שהוא נחשב תינוק שנשבה כל עוד הוא סובר שהוא גוי. ברגע שהוא מגלה שהוא יהודי ובכל זאת בוחר שלא לחזור ליהדות, הוא כבר לא נחשב תינוק שנשבה אלא חוטא, והוא יתחייב קרבן על כל חטא וחטא שהוא עובר בשגגה, וז”ל הרמב”ן:
ועוד בענין רבית שאלו לר”ת ז”ל על בן משומדת אחת אם מותר להלוותו ברבית… משומד לא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא, וכש”כ משומד לע”ז שנטמע בגויים, ורחמנא אמר דליחי אחיך עמך והאי לא ליחי ולא ליקיים, ואם נפשך לומר התינח משומד עצמו בן המשומדת שוגג הוא והוה ליה כקטן שנשבה לבין הגויים ואתה מצווה עליו להחיותו, לא דמי דאילו התם לא ידע כלל, אבל כאן כיון דידע ושביק תורת ישראל ומדבק בע”ז ובחוקות הגויים הרי הוא משומד גמור ומורידין ולא מעלין.
כדבריו פסק גם הנימוקי יוסף (שם מב ע”ב ד”ה וכיוון).
כתב הבית יוסף ביורה דעה סי’ קנט לגבי הדין שמומר שכפר בעיקר שמותר להלוותו בריבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו, ואסור ללוות ממנו בריבית דאע”פ שחטא ישראל הוא, הביא הבית יוסף את דברי הנימוקי יוסף שבעצם הם דברי הרמב”ן, וז”ל בית יוסף:
ולענין הקראים נראה לי דלהרמב”ם בפירוש מתניתין קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין הגוים אין להם דין משומדים ואסור להלוותם ברבית ואף על גב דלפי מה שכתב בעל נמוקי יוסף (בד”א מעלה ז’) (מב: דיבור ראשון) והוא דלא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של גוים מן המורידים הוא אפשר דהנך נמי דין משומדים יש להם ומותר להלוותן ברבית לא שבקינן דברי הרמב”ם המפורשים בשביל דברי נמוקי יוסף:
אם כן מכריע הבית יוסף כדעת הרמב”ם כאן בהלכות ממרים. ובחוט השני הלכות שבת פרק ארבעים כתב שאין מחלוקת בין הרמב”ן ובין הרמב”ם, הרמב”ן דיבר על בן המומרת, שלרמב”ן אם ידע שהוא יהודי ואינו רוצה לנהוג בדת תורה הרי הוא מומר ולא תינוק שנשבה, ולדעת הרב קרליץ, גם הרמב”ם יודה בזה.
ומאידך כותב שם בחוט השני, שאין סתירה מדברי הרמב”ן לדברי החזון איש. הרמב”ן דיבר על זמנו, מצב שכל עם ישראל שומר תורה, ובזה אם מגלה שהוא יהודי ובכל זאת אינו שומר מצוות, אינו תינוק שנשבה. מה שאין כן החזון איש שמדבר על זמננו שרוב עם ישראל אינו שומר תורה ומצוות, מה שאדם יודע שיש שבת ומצוות, אינו מונע ממנו להיות תינוק שנשבה. והוסיף שם בחוט השני:
ולפ”ז אין ראיה ממה שהפוסקים לא דיברו כלל ממש”כ בחזו”א כיון שבזמנם לא היה מצב כזה אלא כל אדם שלא נהג בכל מצוות ומנהגי התורה לא היה נחשב כיהודי.
דעת הרדב”ז כאן:
בד”א באיש שכפר בתורה וכו’. ענין תינוק שנשבה לבין העכו”ם נזכר במס’ שבת. נראה שכתב רבינו זה ללמד זכות על הקראין אבל הנמצאים בזמנינו זה אם היה אפשר בידינו להורידן היה מצוה להורידן שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין תורה שבע”פ והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא כופרים בתורה שבע”פ וכבר הארכתי בתשובת שאלה על ענינם:
לדעת הרדב”ז דברי הרמב”ם שבני הכופרים נחשבים תינוקות שנשבו נאמרו רק בזמנו, שלא הייתה אפשרות אמיתית להכיר את הדת, אבל בזמן הזה (לפחות בזמנו של הרדב”ז) שמנסים להחזיר אותם בתשובה, והם בכל זאת מסרבים לחזור בתשובה ומזלזלים בדת, דינם כגויים ולא כתינוקות שנשבו.
בעקבות הרדב”ז טענו לא מעט פוסקים להלכה, שכך גם דינם של החילונים בזמנינו, ובמידה והם נוגעים ביין הם הופכים אותו ליין נסך, אסור לצרפם למניין ועוד. כך פסקו להלכה האגרות משה (אג”מ אבה”ע ד, נט), הרב שטרן (בצל החכמה ה, עח), הרב זילברשטיין בשם הרב אלישיב (עלינו לשבח, במדבר), וכן נקט הגרש”ז אויערבך (ב, ד) להחמיר ביחס ליין שנגע בו מחלל שבת (מכל מקום נראה שכולם מודים, שבמידה והוא מצוי בסכנה צריך להצילו וגם לחלל עליו שבת).
וכן גם בשו”ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן נט
וגם אין להחשיבם כלל כתינוק שנשבה מאחר שרואין הרבה שומרי תורה ומצות וגם עיין ברדב”ז שסובר שכמעט ליכא דבר כזה.
ואחר שהחזון איש הפקיע דין מורידין ולא מעלין בזמננו בכלל, אם כן הנפ”מ אינה גדולה אם נאמר שאין להם דין תינוקות שנשבו, מה גם שלענין נגיעה ביין להרבה אחרונים לא שייך בזה בכלל דין תינוקות שנשבו. ונשאר נפ”מ לענין יבום והלוואה בריבית. ולענין עדות נוהגים להחמיר ולא לסמוך על תינוקות שנשבו, כך שאין הרבה נפ”מ אם כולם יחשבו לתינוקות שנשבו או רק אלו שממש נולדו לתוך זה.
ולגבי לחלל עליו שבת, שכתב המשנה ברורה סי’ שכ”ט ס”ק ט’:
ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכ”ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה וה”ה לכל הני דאיתא ביו”ד סימן קנ”ח ס”א וב’ ע”ש:
בזה גם כן מוסכם באחרונים שיש לכל חילוני דין של תינוק שנשבה. וודאי שכיום אי אפשר להגדיר אדם בודאות ככופר בתורה, ורובם עושים רק לתיאבון, ומאמינים בתורה, שהרי בזמנים מיוחדים הם עושים דברים שמראים את שייכותם ואמונתם בתורה.
אבל הרב יעקב אטלינגר[1], בשו”ת בנין ציון החדשות סימן כג שנשאל לגבי שתית יין שנגע בו מחלל שבת, כתב שיש כיום דין תינוק שנשבה גם לענין זה:
אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעו”ה פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח”כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע”י תפילה וקידוש ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ”י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי ככבים כמבואר (סי’ שפ”ה).
אלא שגם הוא מדבר על “בניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת”, אבל צריך עיון היום שיש שאינם שומרי תורה ומצוות שבאים ממשפחות טובות, וגם השאר לפחות בצבא לומדים הרבה מושגים ביהדות והלכה מחיילים דתיים, האם כולם יחשבו תינוקות שנשבו?
וכן פשטות דברי החזון איש ביו”ד סי’ ב’ אות כח, שיש לכולם דין תינוקות שנשבו. לגבי הדין שאין מומר זוקק ליבום:
וכן כופר בתורה שבע”פ דוקא בכופר נם בעיקר עול המצות, ועוד יש בזה תנאי שלא יהי’ אנוס וכמש”כ הר”מ פ”ג מהלכות ממרים ה”ג דבניהם ותלמידהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר”פ כלל גדול ומצווין אנו להחיותו ואף לתלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה”מ פ”ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר”י מולין דמנוה לאהוב את הרשעים מה”ט, והביא כן מתשובת מהר”מ לובלין כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאן אנו יודעין להוכיח ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לענין שאר הלכות.
ומשמע שכולל כאן את כל אלו שכופרים בעול מצות.
סיוע לכך מרמב”ן פרשת שלח על הפסוק וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה (טו כב):
והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר, כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו’. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני.
הרי שגם מי שטוען שהתורה בימינו לא אקטואלית, “עבר זמן התורה”, גם הוא נחשב לשוגג.
לפי זה מי שטועה לפי עיונו גם הוא נחשב שוגג, ובדומה לזה כתב שו”ת רדב”ז חלק ד סימן קפז (אלף רנח) לגבי מי שדרש שישראל היו חושבים שמשרע”ה היה אלוה:
ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח”ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור.
מאידך בחזון איש יו”ד סי’ א’ ס”ק ו’ משמע שאין זו הגדרה גורפת, אלא צריך לדון כל אחד בפני עצמו:
ותינוק שנשבה בין העכו”מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בתזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר. ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו. ומה שנחלקו אחרונים ז”ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים, היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד או לא ואכתי אנוסים הם. ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט.
וכתב הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה או”ח סי’ מו:
המקובל בין פוסקי הדורות האחרונים שמחלל שבת בימינו אינו פושע, אלא תינוק שנשבה (עי’ שו”ת בנין ציון החדשות סי’ כ”ג, מלמד להועיל סי’ נ”ט, בית יצחק יו”ד ח”ב קונט”א סי’ כ”ג, מהרש”ם ח”ו סי’ קכ”א, אחיעזר ח”ג סי’ ס”ה, חזו”א יו”ד סי’ ב’ ס”ק ח’, אגרות הראיה ח”א קל”ח, וביביע אומר ח”א יו”ד סי’ י”א ועוד ועוד)[2].
אמנם הרב מרדכי אליהו כתב בתשובת שאלה שלגבי יין של מחלל שבת אין דין של תינוק שנשבה.
מסתבר כך גם לגבי המבשל בשבת.
הרב קוק כותב באגרות ראיה א’ אגרת קלח:
אם יחשוב כת”ר כרב המון הלומדים שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר את אותם הבנים אשר סרו מדרכי תורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד’ חפץ בה. כשם שכ’ תוס’ סנהדרין כ”ו ע”ב ד”ה החשוד דיש סברא לומר שלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס משום דיצרו תוקפו וכה”ג שכ’ כן תוס’ גיטין מ”א ע”ב ד”ה כופין שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאונסין כן היא ה’שפחה בישא’ של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה, הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון על כן יש מכל אלה אחרית ותקוה.
דעת הרב אלישיב, הרב זילברשטיין מוסר משמו שאין היום דין תינוק שנשבה, אך נראה שיש עדויות שונות משמו, ויתכן שדן כל מקרה לגופו, אך ודאי דעתו שדברי החזו”א אינם גורפים לגבי מי שאינו שומר מצוות.
מקורות נוספים:
תחומין כרך לא, דין הכופר בעיקרי האמונה מחמת אונס, הרב אברהם יהודה רוס
לרעך כמוך, הרב אברהם וסרמן, הוצאת ישיבת ההסדר רמת גן.
הרב יואל בן־נון, קהל שוגג ומי שחזקתו שוגג או טועה, אקדמות י, עמ’ 225–267
הרב מיכאל אברהם, מה בין “קהל שוגג” ל”תינוק שנשבה”?, אקדמות י”א – תגובה לדברי הרב בן־נון
הרב שלמה ברין, מה אהבתי תורתך, ישיבת הר עציון, ע’ קפב ((ומעמ’ רו על דעת החזון איש)
הרב אלישע אבינר, לימוד זכות, סובלנות, לגיטימציה – על היחס ל”חילונים”, צהר ג’ עמ’ 170-188
הרב יואל בן־נון, כולם שוגגים, אקדמות יא, עמ’ 175–181 – תגובה לתגובתו של הרב אברהם
הרב אברהם וסרמן, תינוק שנשבה – המושג והשלכותיו ההלכתיות, צהר ד, עמ’ 31–41
הרב חיים נבון, מעמדם של החילוניים בהלכה באתר ישיבת הר עציון
נספח:
“זאת התורה לא ימלט ממנה איש מבני יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, ירצה או לא ירצה, אבל הוא נענש על מה שיבטל ממצוותיה, ועל מה שיעבור מאזהרותיה. ולא יחשוב החושב אשר בעשותו העברות הגדולות לא יחשבו עליו הקטנות, ויתפקר בהן, אבל ירבעם בן נבט שחוק עצמות נענש על העגלים אשר חטא בהם והחטיא את ישראל, ונענש על ביטול עשיית הסוכה בסוכות. וזה שורש משרשי התורה, דעוהו והודיעוהו והקישו עליו” (‘אגרת תימן’, איגרות הרמב”ם א, עמ’ קל).
- רבי יעקב יוקב עטלינגר נולד בשנת ה”א תקנ”ח (1798) בקרלסרוה, גרמניה, ונפטר בשנת ה”א תרל”ב (1871). ר’ יעקב שימש ברבנות בקהילות אחדות בגרמניה, אבל הוא נודע ברבים בעיקר כרבה של אלטונה. הוא היה לוחם אמיץ נגד תנועת הרפורם, והעמיד תלמידים הרבה, ביניהם רבנים מחוללי תנועת תורה עם דרך ארץ: ר’ עזריאל הילדסהיימר ור’ שמשון רפאל הירש. ↑
- בויקיפדיה ערך תינוק שנשבה מובא בלא ציון מקור שבעמדה זאת החזיקו גם הרב יעקב ישראל קניבסקי, הרב אהרן יהודה לייב שטינמן, הרב גרשון אדלשטיין, הרב יעקב אדלשטיין, הרב חיים קניבסקי, רבי מנחם מנדל שניאורסון והרב מרדכי אליהו והרב עובדיה יוסף. ↑