ב"ה
י. שינויים בשבת בשעון השבת
א. פעולות בשעון עצמו בשבת:
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן מז:
אם מותר להזיז שעון שבת בשבת ובדבר אם מותר להזיז את השעון שיכבה באחור זמן מכפי שהועמד או שלא יכבה כלל או בקרוב זמן וכן שידלק באחור זמן או בקרוב זמן או שלא ידלק כלל, הנה אסור בכל אופן אבל יש גם איזה אופן שהוא מלאכה דאורייתא כגון שעושה שידלק בין באחור זמן בין בקרוב זמן הוא מלאכה, וכן שיכבה בין באחור זמן בין בקרוב זמן הוא מלאכה, אך כבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופליגי רבוותא דלהרמב"ם הלכה כר' יהודה שחייב ולהתוס' הלכה כר' יוסי ור"ש שפטרי, ובעושה שלא ידלק כלל אלא שישאר כמו שהוא עתה וכן כשעושה שלא יכבה כלל ליכא איסור מלאכה אבל עכ"פ אסור מדין מוקצה.
נראה שלדעתו האיסור הוא משום מוקצה. ויש להבין מה שכתב שיש אופנים של איסור דאורייתא, כגון שידליק בזמן אחר, לוכן כיבוי. ואולי כוונתו שידלק מאוחר, משום שלגמרי ביטל את ההדלקה קודם.
גם אם נפתור את שאלת המוקצה שבשעון השבת[1], עדיין תלוי במבנה השעון ובצורת השינוי: האם מדובר שהוא מסובב את החוגה כך שהכיבוי או ההדלקה יתקרבו, או שמסיט מתג קטן, או שפותח בורג, או מושך החוצה לגמרי זיז, באופן שכשזה פתוח השעון לא יעשה שום דבר[2], ואחר כך מחזיר את הזיז למקום חדש[3], ולכאורה הרי הוא כמי שמפעיל מחדש את השעון. במקרה כזה כתב בשו"ת מעשה חושב של הרב לוי יצחק הלפרין (ח"א סימן ל'):
האם מותר לערור שינויים בשעון שבת ע"י הוזת רוכבים ברגים וכדומה בכדי לאחר זמן ההדלקה והכיבוי?
א. הנה שלא לצורך גדול נראה שאין להתעסק בשעון כזה בשבת ברם לצורך גדול נראה שהדבר תלוי בצורת הפעולה ואופן עריכת השינוי אם תוך מעשה שינוי הזמן לא ביטל רגעית את עצם כח ההדלקה והכיבוי אלא גרם לאיחור בזמן בלבד יש לדון אמנם להקל בדבר אבל אם ביטל בפעולתו את כח ההדלקה לגמרי נראה לענ"ד שההדלקה והכיבוי מתייחסים אליו מדין אשו משום חיציו כאילו הדליק וכיבה החשמל בשבת בידיו ממש
לסובב את החוגה, פירושו להקדים את הכיבוי, וזה לכאורה יותר גרוע מאשר לשים קנקנים חדשים בדליקה שהם יתבקעו כשהאש תגיע, משום שבשעה שמעמיד את הכלים, עדיין לא עשה כלום, מה שאין כן בחוגה שהיא הולכת כל הזמן, וכשמקדים זה פועל מעכשיו. (מנחת שלמה א, יג). וזה דומה לשופך מים במדרון שיכבו בסוף, שיש לדון אם זה מכבה בידים או בגרמא.
יש אוסרים לערוך כל שינוי בשעון שבת במשך השבת, מפני שלדעתם זה דומה לאיסור להסתפק מן השמן שבנר, כמבואר בגמרא (ביצה כב, א):
עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה[4]! – אמר ליה: לאו אדעתאי. אמר רב: וקנבא שרי.
שו"ת ישכיל עבדי חלק ז – אורח חיים סימן כג
הנה בישכיל עבדי ח"ד או"ח סי' י"ז, כתבתי בזה בארוכה… ושם העליתי לאסור לעשות כן בשבת מפני שעם נעיצת הברג המיוחד לכך לכבות, הרי עם נעיצת הברג הוא מתחיל להתקרב תיכף אל הגלגל לכבות, וכן במרחיק זמן הכיבוי ע"י נעיצת הברג בהרחק מקום שקבע בע"ש, הו"ל כמוסיף שמן בנר הדולק, כמו"כ יש בנעיצת הברג ופריקתו, ענין בונה וסותר, ע"ש בארוכה בדברינו ומשם בארה, וא"צ לכפול הדברים,
וע' הרחבות לפניני הלכה שבת, ו' א שכתב שכן דעת הרב מרדכי אליהו, והרב אבא שאול בשו"ת אור לציון ח"ג כ' סוף אות יא. ובמנוחת אהבה ח"א כד, כח, אסר לאחר פעולת השעון משום שחשש שלא יבדילו בין פעולה הממשיכה את המצב הקיים שמותרת, לפעולה הגורמת לזירוז השינוי שאסורה. ובחוט שני א, קונטרס החשמל ו, כתב שאסור לערוך את השעון מפני שיש בזה חשש תיקון כלי.
זה תלוי גם בשאלה האם הוספת שמן בנר זה איסור תורה, כדעת הרא"ש או שזה רק דרבנן כדעת התוספות ביצה כב, א, 'והמסתפק', משום שקיצור זמן הבערה הוא גרמא בלבד. ומה שאמרו חכמים שאסור מהתורה ליטול שמן הוא מפני שבעת שנוטלים מן השמן, מחלישים את הלהבה, וכאשר מוסיפים לו שמן – מגבירים אותה. וכפי שהמטה את הנר כדי להגביר אורו – חייב משום מבעיר, כך הזוקף אותו מחליש אורו ועובר באיסור[5].
דעת הגרש"ז אוירבך להקל בזה. לגבי הקדמת כיבוי, הגרש"ז אויערבך ז"ל כתב (מנחת שלמה חלק א' סימן י"ג) שהקדמת הכיבוי נחשבת רק גרם כיבוי. בגחלת של מתכת, שאין בה עשיית פחם, הדין קל יותר, משום שאין כלל חשש למלאכה מדאורייתא. על כן, יש להקל בזה כבכל גרם כיבוי, במקרה של צורך גדול בשבת או בשביל החולה שיישן.
לגבי איחור הכיבוי, כתב הגרשז"א:
"אולם להזיז את המחוג כדי לאחר את הכבוי נראה לכאורה דאין בזה שום חשש איסור כלל וכלל כיון שבפעולתו הוא רק מונע את הכבוי ומניעת הכבוי לאו מלאכה היא כלל ואין זה שייך כלל למוסיף שמן בנר. והרי זה דומה לדוחף את הרוח הבא לכבות את הנר כדי לאחר בכך את הכבוי בכל מאי דאפשר, והוא פשוט"
החידוש שבדבר הוא שאיחור כיבוי אינו נחשב אפילו גרם כיבוי, שאם לא כן הרי אנו מתירים רק במקום פסידא.
וראיה שיש דבר שהוא פחות מגרם כיבוי (ועוד נדון על דברים אלו בשיעור על מכשירי הגרמא), ממה שכתב המגן אברהם בסימן תקי"ד על שו"ע סעיף ב' שכותב המחבר: "להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי ואסור" וכתב המג"א בס"ק ה:
חתיכות חלב המונחים בנר מותר ליקח א' מן החתיכו' הרחוקות מן הפתילות ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש סי' של"ד סכ"ב שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש אבל הכא שמונעו רק מלשרוף שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח)
לקחת חתיכות חלב מהנר, זה אפילו לא גרמא, וזה מותר. אם כן יתכן שגם בנדון שלנו איחור הכיבוי נחשב לפחות מגרמא ומותר אפילו שלא במקום הפסד או חולה.
ובעצם זה מפורש בשו"ע או"ח תקב, ב'
אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר.
שאלת איחור הכיבוי כאמור השאלה היא האם זה נחשב כהוספת שמן בנר? לכאורה דומה למ"ש הרמב"ם הל' שבת פי"ב הלכה ה"ב
…הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה…
אבל כתב בשש"כ בהערה ק:
ואין זה דומה למוסיף שמן לנר, דשאני הכא שאינו אלא מרחיק את הדבר המונע המשך זרם החשמל, ודומה לנועל דלת בפני הנר שלא תכבהו הרוח, סי' רעז סע' א ברמ"א. ועוד שמעתי מהגרש"ז זצ"ל, דהכא שפעולתו אינה אלא איחור הכיבוי ע"י גרמא דמעיקה"ד שרי, לכן חשיב כאילו עיקר הכיבוי מעולם לא נסתלק.
שמירת שבת כהלכתה:
שינוי מצב בשעון-שבת
כח. יש לכוון ולסדר לפני שבת את שעון-השבת לשעות הרצויות להפסקת זרם החשמל או לחיבורו.
שעון-שבת שהיה מכוון מבעוד יום* להפסיק את זרם החשמל בשעה מסויימת, מותר(צח) לעשות בשבת את הדרוש(צט) כדי שיפסיק בשעה מאוחרת יותר(ק), אבל אסור להביא לידי כך שיפסיק את זרם החשמל בשעה מוקדמת יותר(קא).
וכן אם היה השעון מכוון לחבר את זרם החשמל בשעה מסויימת, מותר לעשות כדי שיחבר את הזרם מאוחר יותר(קב), אך לא כדי שיחברו מוקדם יותר(קג).
סוגים שונים של שעוני- שבת
כט. במה דברים אמורים, בשעון-שבת כזה שבשעה שמשנים את זמן הכיבוי או ההדלקה אינו מבטל את פעולתו של השעון לכיבוי או להדלקה, כגון בשעון הפועל על ידי זיזים המכוונים לכל חצי או רבע שעה ובכל זיז יש אפשרות הדלקה וכיבוי, וכן שעון אשר ניתן להזיז את לוחו, או שעון אשר מחוגו משתחרר על ידי לחיצה כך שניתן להזיזו, וכאשר מרפים ממנו הוא נתפס מאליו בחריץ(קד). אבל בשעון-שבת המתוכנן בצורה כזאת, שמעשה שינוי שעת הכיבוי או ההדלקה מביא עמו הפסקה זמנית של פעולת הכיבוי וההדלקה של השעון, כגון שצריך לפתוח בורג על מנת להזיז את המחוג ושוב להדקו, מותר(קה) לשנות בו רק במקום צורך גדול(קו), כי עם פתיחת הבורג נפסקת פעולת השעון והיא מתחדשת רק על ידי הידוקו מחדש. אמנם ודאי שאם ניתן לחבר תחילה בורג אחר, שיאחר את הכיבוי או יאחר את ההדלקה, ולהסיר את הבורג הראשון רק אחרי זה – לית לן בה(קז).
שינויים בשעון-שבת
ל. מותר לכוון את שעון-השבת שהוא מופעל מבעוד יום – בזמן שזרם החשמל מופסק – גם כך שהזרם יופסק, לאחר שיחובר מחדש, מוקדם מכפי שהיה מכוון תחילה. וכן מותר לכוון את השעון – בזמן שזרם החשמל מחובר – גם כך שהזרם ישוב ויתחבר, לאחר שיופסק, מוקדם מכפי שהיה מכוון תחילה(קח).
שינוי בשעון- שבת ביו"ט
לא. כשם שמותר לשנות את פעולת שעון-השבת בשבת, וכנ"ל סעיף כח, כך מותר לשנותו ביו"ט(קט), וביו"ט אף מותר לעשות כדי שהשעון יחבר את הזרם מוקדם יותר(קי), אבל לא כדי שיפסיק מוקדם יותר.
לב. שעון-שבת דיגיטאלי לכיבוי חשמל והדלקתו (דבר המצוי מאוד במזגנים), אל יעשה בו כל פעולה בשבת ובחג, מכיון שבכל שינוי בו הוא "מוחק" אותיות ומספרים ו"כותב" אחרים במקומם.
הוצאת התקע מן השקע
לג. בשעה שזרם החשמל מופסק, מותר להוציא את התקע – שגם בימות החול רגילים להוציאו מדי פעם -(קיא) מן השקע (או לעשות פעולה דומה במתג) כדי שהאור לא יידלק עם חיבורו מחדש של זרם החשמל(קיב), אלא שיש לעשות כן כלאחר יד(קיג), כגון במרפק, כדי להמנע מטלטול מוקצה בידים(קיד). ובשעת צורך גדול מותר אף להכניס את התקע לשקע, וכמובן כלאחר יד, וכדלעיל, כדי שהאור יידלק עם חיבור זרם החשמל(קטו). עם זאת יש לשאול שאלת חכם הבקי בדינים אלה.
מה שהתיר בסעיף לג להכניס את התקע כלאחר יד בשעת צורך גדול, משום שזה גרמא במקום הפסד. לכאורה הוא הדין להפעיל שעון שידליק מכשיר, אלא שיתכן שזה חמור יותר, משום שיתכן לדון כאן משום אישו משום חיציו, אם בריחיים של מים חייב משום טוחן, כדעת אבן העוזר החולק על מגן אברהם (ע' מעשה חושב ח"א סי' ל). אבל בפשטות זה גרמא כמו בלהכניס תקע[6].
לגבי הקדמת ההדלקה ביום טוב, ראה בהערה. וע' שו"ע ומ"ב תקיד סעיף ג', בביאור הלכה ד"ה דבר שהחמיר שלא להקדים את הכיבוי. וצ"ע שבהמשך התיר הרמ"א לשים נר במקום שהרוח שולט (וגם המ"ב שהחמיר זה בגלל חשש שיש רוח כזו שיכבה מיד שלא בגרמא), וע' בארור הלכה ד"ה מותר ושם בשער הציון אות לא משמע מסקנתו להתיר לחתחילה גרם כיבוי, וצ"ב.
פעולות על ידי השעון:
האם מותר לשים קדירה על פלטה או בתנור שידלק לאחר זמן על ידי שעון השבת? ניתן לומר, שיש איסור תורה של מבשל בנתינת הקדירה, שהרי הניח במקום שסוף האש לבוא (ראה שו"ת הר צבי חלק א' סימן קל"ו). לעומת זאת, יתכן שזה אינו אלא גרמא (וכך סוברים רבים),
שו"ע או"ח רנג, ה' מבואר שאסור לשים על מקום רק שאחר כך יתחמם בהיתר:
לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג (תרומת הדשן).
וטעם האיסור כתב תרומת הדשן סימן סו שזה כמו אחד נותן את הקדירה ואחד את העצים וכו':
אמנם נראה דאין להתיר כלל לישראל או לבת ישראל, שיושיבו מן החמים ע"ג התנור והשפחה מבערת אח"כ התנור. דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד הצית את האור, דהראשון פטור אבל אסור. וכן משמע מדברי הרמב"ם דכתב וז"ל: אחד שופת את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד הצית את האור ואחד הגיס בה, שנים אחרונים לבד חייבים משום מבשל. מדאיצטריך לאשמועינן דהראשונים אינם חייבים, משמע קצת דאבל אסורים הן לעשות כן.
הביאו משנה ברורה ס"ק ק':
אסור בכי האי גוונא – ר"ל להושיב הקדרות אצל תנור בית החורף או עליו אפילו קודם ההיסק דהו"ל כאחד נותן הקדרה ואחד האש דהראשון פטור אבל אסור.
אלא שלכאורה אם מצב של פלטה על ידי שעון היא של הפעלה על ידי גרמא, אלא שבשמירת שבת כהלכתה בהערה שלהלן כתב שאמנם בגרמא לא חוששים לזה נותן כו', אבל אם מביא את התבשיל עצמו אסור.:
שש"כ פרק יג סעיף לג:
… ובשעת צורך גדול מותר אף להכניס את התקע לשקע, וכמובן כלאחר יד, וכדלעיל, כדי שהאור יידלק עם חיבור זרם החשמל(קטו). עם זאת יש לשאול שאלת חכם הבקי בדינים אלה.
ובהערה קטו כתב:
ככל גרמא שמותר לעשותו במקום הפסד וצורך גדול, ולא דמי להא דסי' רנג סע' ה ברמ"א ובמ"ב ס"ק ק, דשאני התם שמביא ממש את התבשיל, משא"כ הכא דקעביד רק גרמא בעלמא, והר"ז דומה להא דסי' תקיד סע' ג ברמ"א[7] ובמ"ב ס"ק כה[8] וסי' רעז[9] במ"ב ס"ק ג[10], שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל. וע"ע שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' מה, ועיין גם לעיל פ"א סע' לב ובהערה פז.
לגבי איסור בונה בזה, ראה הערה.[11]
נספח
הערות לשמירת שבת כהלכתה הנ"ל:
(צח) ובענין טלטול מוקצה, ראה להלן פכ"ג סוף הערה עה, וראה גם להלן הערה קיג ו-קיד.
(צט) עיין כלכלת שבת מלאכת מכה בפטיש, לענין הזזת מחוגי השעון, ספר מאורי אש דף פג ב מהא דסי' שיג בט"ז ס"ק ז, ועיין שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קצו; ושו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יג, וע"ע שו"ת אג"מ יו"ד ג סי' מז (ד).
(ק) הגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה שם, וכ"ה בשו"ת יביע אומר ח"ג סי' יח. ואין זה דומה למוסיף שמן לנר, דשאני הכא שאינו אלא מרחיק את הדבר המונע המשך זרם החשמל, ודומה לנועל דלת בפני הנר שלא תכבהו הרוח, סי' רעז סע' א ברמ"א. ועוד שמעתי מהגרש"ז זצ"ל, דהכא שפעולתו אינה אלא איחור הכיבוי ע"י גרמא דמעיקה"ד שרי, לכן חשיב כאילו עיקר הכיבוי מעולם לא נסתלק. וע"ע שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' מז אות ד.
(קא) שם בתשובות, וע"ש דלצורך חולה (אף שאיב"ס) או לצורך מצוה מותר לעשות כדי ששעון-השבת יכבה גם מוקדם יותר, ובלבד שיזהר שלא לכבות בידים, מהא דסי' שלד סע' כב ברמ"א.
(קב) וכנ"ל הערה ק, ועיין סי' רעז במ"ב ס"ק ד.
(קג) וכנ"ל הערה ק, ועיין לעיל הערה קא, והה"נ בני"ד דשרינן לצורך החולה או לצורך מצוה, ועיין סי' שלד סע' כב בביה"ל ד"ה דגרם.
(קד) ויל"ע, דהרי כשהוא לוחץ על המחוג, הוא מוציאו מכלל פעולה, וא"כ ברגע שהוא מרפה ממנו, הוא גורם לכיבוי והדלקה, והוה דומיא דהא דסוף הסעיף דלהלן דאסרינן. אך שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דאין לחוש בכה"ג, דזה ודאי דאין לאסור לרפות את היד אחרי שלחץ על המחוג, דאף שכיבוי ממש בכה"ג ודאי אסור, מ"מ בגרמא נראה דלא מחוייב ללחוץ בידיו כל השבת, ולא גרע ממקום פסידא דשרי. ואף שהוא מכניס א"ע לכך, מ"מ לא מצינו לחוש מלהכניס עצמו להיתר גרמא, וכ"ש בכה"ג שרק מרפה את ידיו, ובפרט שגם בהא דסוף הסעיף דלהלן לא ברור לאיסור, וכדלהלן, עכ"ד.
(קה) דאית ביה משום גרם כיבוי או גרם הדלקה, דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה ח"א סי' יג, ועיין לעיל הערה קא ו-קג. ואמנם חכ"א העיר, דכיון שסילק את הכיבוי הקודם, הר"ז דומה לסותם בור וחזר וחפרו שחייב. ואולם שמעתי מהגרש"ז זצ"ל, שהדבר רפיא בידיה, דאפשר שמותר אף לכתחילה לסלק את הגורם על דעת להחזירו, ועיין סי' תקיד בט"ז ס"ק ה, שמתיר ליקח פתילה מנר הדולק כדי ליתנה בנר אחר, ולא אמרינן דחשיב כמכבה וחוזר ומדליק. ואף שרבו החולקים עליו, ע"ש ברמ"א, היינו לענין כיבוי גמור אבל לא בגרמא, כמו"ש הפמ"ג. וכן מצינו כעין זה בסי' שטז במ"א ס"ק יא, דמי שיש לו תרנגולת בביתו ונפתח הפתח דמותר לסגור, ולא חשיב כצד מכיון שכבר היה ניצוד מקודם. וע"ש סע' ו בביה"ל ד"ה והלך, דלענין צידה דרבנן יש לסמוך ע"ז, אם כוונתו לשמור את אשר בביתו. וכן גם מצינו לחומרא לענין עשיית אוהל בשבת, דאין למתוח בשבת שני חוטין באופן שיש ביניהם פחות מג' טפחים, ואח"כ לפרוס על זה סדין, אף שכל פעולה בפ"ע היא דבר המותר, מ"מ אין מחלקין את הפעולות אלא הולכין אחר עיקר מחשבתו, עיין להלן פכ"ד הערה לז, וה"נ בני"ד לקולא, יתכן שאין מחלקין בין פעולת הוצאת הבורג והחזרתו. ואף שיש לחלק, מ"מ לענין איסור גרמא שאיסורו קיל טפי, יש לעיין בזה, וכמו דמצינן לענין החזרת קדירה בשבת על כירה גו"ק, דאף שלהעמידה בתחילה אסור, מ"מ להחזיר מותר אע"ג שבאמצע נפסקה השהיה, וכמו"כ מותר להחזיר רטיה בשבת שהסירה ע"מ לתקן, ולא אסור להחזיר משום רפואה, סי' שכח סע' כה (וע"ש במ"ב ס"ק פב), וגם מחזירין בשבת לולב לתוך המים, אף שאם נטלו בתחילה ע"ד שלא להחזירו אפשר דאסור. ולפ"ז יש לדון בכמה דברים האסורים מדרבנן, אי שרי בכה"ג, אבל מ"מ בגרמא, אשר לשון הגמרא, שבת קכ ב, הוא "גרמא שרי", ורק משום חומרא מצריכין דוקא במקום הפסד, ועיין סי' תקיד בשעה"צ ס"ק לא, בכגון דא מסתבר דאפשר שהולכין אחר עיקר מחשבתו ואין מחלקין פעולתו לשתים, אולם להבריג בורג אשר לא היה בשעון קודם (דהיינו שלא היתה בשעון שום הוראת כיבוי, י.י.נ.), דינו כשאר גרמא דשרי רק במקום הפסד וצורך גדול, עכ"ד.
(קו) וכדלעיל הערה קא.
(קז) שהרי לא סילק אף פעם את עיקר הכיבוי, ועיין לעיל הערה ק.
(קח) עיין סי' תקיד סע' ג ובמ"ב ס"ק כ, מאמר הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספר הזכרון לזכרו של הגריא"ה הרצוג זצ"ל ס"ק ג, (ועי' במנח"ש ח"א ס"י סק"ג) וע"ש ראיותיו.
(קט) שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, ואין להתיר יותר מזה לגרום לכיבוי החשמל, די"ל דלא עדיפא מלתת את הנר לתוך מים אחרי ההדלקה דאסור, וכמבואר סי' תקיד סע' ג בביה"ל ד"ה דבר, וכ"ה בשו"ת דובב מישרים סי' פז ס"ק ב, ועיין שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' נ, וע"ע שו"ת יביע אומר ח"ג סי' יז ס"ק יט.
(קי) כיון שעצם ההדלקה אינה אסורה לרוב הפוסקים שחולקים אלא משום מוליד דרבנן, שהרי מן התורה הותרה מלאכת ההבערה, עיין ביצה פ"ד מ"ז ברע"ב ושו"ע הרב סי' תקב סע' א וספר מאורי אש פ"ב, ובכה"ג שרינן ע"י גרמא, עיין שו"ת חלקת יעקב ושו"ת יביע אומר הנ"ל.
[1] שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יג: "גם נראה דאפילו אם נאמר שהבורג חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור ג"כ שרי לעשות כן כיון דהו"ל כלצורך גופו ומקומו הואיל ומשתמש בו לצרכו להקדים או לאחר את הכיבוי, אך באמת נראה דלא חשיב כלל מוקצה כיון דנתבאר שמותר להזיז אותו ונמצא שהבורג עומד שפיר להיתר כמו לאיסור, וגם נראה דאף שמצד עצמו עומד הבורג לכבוי והבערה מ"מ כיון שעומד רק לגרמא דאמרו עלה בגמ' שבת ק"כ ע"ב עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי לא מסתבר לקרותו משום כך כלי שמלאכתו לאיסור, ומוקצה מחמת חסרון כיס נמי לא שייכא הכא משום דאע"ג שמקפיד לא לעשות בו תשמיש אחר מ"מ הרי עכשיו הוא משתמש בו לדבר שעומד לכך, ובפרט דכלי שאין מלאכתו לאיסור לא נעשה מוקצה מחמת חסרון כיס אלא א"כ קובע לו מקום ומקפיד שלא להזיז אותו כלל ממקומו."
[2] מנחת שלמה שם: "בשעון שיש צורך לפתוח את הבורג ע"מ להזיזו למקום הרצוי ושוב להדקו לא שרי אלא במקום צורך גדול, משום דמיד כשמרפה את הבורג כדי לשנותו ממקומו שוב אינו יכול עוד לכבות ובאותה שעה אין החשמל עומד כלל לכיבוי ע"י השעון, ונמצא דאח"כ כשמשנה את מקומו ומהדק את הבורג למען יוכל אח"כ לכבות הרי הוא עושה באותה שעה גרם כבוי, ולא שרי אלא במקום הפסד וצורך גדול".
[3] שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יג: "פשוט הוא דמה שמוציא את הבורג ממקומו הראשון וקובעו במקום אחר לא מיקרי תיקון מנא כיון שרגילים תמיד לפרקו ולהחזירו כמבואר בט"ז /או"ח/ סי' שי"ג סק"ז, ולכן חשיב רק כמשתמש עם הכלי ולא כמתקן אותו."
[4] ראה הרחבות לפניני הלכה שבת ו,א: "לדעת הרא"ש (ביצה ב, יז), האיסור מהתורה, מפני שהוספת שמן כמוה כהדלקה, וחייב, וקיצור משך זמן הבערה של הנר כמוהו ככיבוי. וכן נראית דעת רש"י בשבת שם. וכתב הב"י תקיד, שנראה שלדעה זו אסור לחתוך את חלקו התחתון של נר שעווה בעודו דולק. וכתב עוד, שכפי שאסור לחתוך את הנר, כך אסור להניח עליו, בעודו דולק, דבר שיגרום לו להיכבות מוקדם יותר. וכ"כ בשו"ע תקיד, ג, בשעה"צ כג, בשם בית מאיר. וגם ביש"ש ביצה ב, כח, כתב להחמיר בזה לכתחילה (וכ"כ בחזון עובדיה יו"ט עמ' נז. ונראה שהשו"ע יאסור גם להסיר דבר שכבר הונח על גבי הנר, כדי שידלוק יותר, וצ"ע. וע' אז נדברו ג, כה)."
[5] וכתב בהרחבות לפניני הלכה שם: "ואמנם, המ"ב תקיד, כג, כתב בשם אחרונים שנכון להחמיר כדעת הרא"ש. אלא שבס"ק כ' כתב בשם אחרונים רבים (ב"ח ד, ט"ז ו, מ"א ז, גר"א ג, תפארת שמואל, א"ר) לחלוק על הב"י, שכתב שלפי הרא"ש אסור להניח על נר דולק דבר שיגרום לו להיכבות לאחר זמן. ולדעתם גם הרא"ש מתיר להניח על הנר הדולק דבר שיגרום לכיבויו. שהרי כאן אינו ממעט את גוף הנר, אלא רק גורם לכיבוי באמצעות דבר חיצוני. ואין זה דומה למסתפק מן השמן, אלא למניח כדי מים כדי שיתבקעו ותכבה הדליקה, שבזה גם הרא"ש מודה שמדובר בגרמא. וכ"כ אחרונים נוספים (כך משמע מח"א צה ושו"ת פעולת צדיק ח"ב, פד, וכ"כ בשועה"ר ט), וכתב במ"ב כה, שכן המנהג, לתחוב את הנר בחול ביו"ט, כדי שיכבה."
[6] ע' אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, [חשמל (נספח)] טור קפט.
[7] "ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל)."
[8] "במקום שהרוח שולט – ר"ל שיכול לשלוט כשיבא וטעם ההיתר משום דאינו אלא גרם כיבוי בעלמא ויש מאחרונים שמחמירין בזה דבכל רגע ורגע הרוח מנשב ומטעם זה המנהג בליל יום טוב שאין לוקחין הנרות מביהכ"נ לביתם כדרך שעושין במו"ש אלא תוחבו בחול וכנ"ל בסקכ"א".
[9] שו"ע או"ח רעז, א': "נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת (כדרכו), (רמב"ם פ"ה ומרדכי פ' כ"ב וב"י בשם סמ"ג) שמא יכבנו הרוח. אבל לנעול הדלת כנגדו, מותר (ת"ה סי' נ"ט) וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן (מרדכי פכ"ב וב"י בשם תוספות וטור)"
[10] "(ג) הרוח – עיין במ"א סי' תקי"ד סק"ט דאפילו אם אין הרוח מנשב עתה ג"כ יש לאסור דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין בזה"
[11] אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, [חשמל (נספח)] טור קפט
ויש מהאחרונים שכתבו שאף על פי שבעריכת השעון כדי לכבות אין איסור דאורייתא משום מכבה, כיון שאינו אלא גרמא, לדעתם, יש בה איסור תורה משום בונה, שבחיבור שעון-מעורר – היינו חיבור החוט המחובר לכפתור המילוי – למפסק החשמל הוא עושה תיקון של בנין. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שאין בכך משום בונה, שכיון שאת החיבור רגילים לעשות תמיד והוא נעשה בקלות, ועוד שלא נתחדש על ידי החיבור שום דבר חדש, והרי זה כדלת העשויה לפתחה ולנעלה שאין בכך משום בונה. ויש שכתבו שאף על פי שהתוקע עץ בעץ עד שנתאחדו, או התוקע עץ לתוך קרדום, חייב משום בונה, הרי זה לפי שהתיקון נצרך לגוף הכלי עצמו, מה שאין כן בשעון מעורר, שאין חיבורו נצרך לו לעיקר תשמישו, אלא כדי לנתק על ידו את המעגל החשמלי, הרי זה ככלי של פרקים, שאין בזה משום בונה.